המאמר שלפניכם נכתב ברובו לפני האירועים הנוראים של יום שבת, שמחת תורה תשפ"ד, השביעי באוקטובר 2023, בו תקפו מרצחי החמאס בכוונת מכוון יישובים אזרחיים, רצחו, אונסו וחטפו אזרחים ישראלים, אמריקאים קנדים, גרמנים, צרפתים, תאילנדים, ואלו של אומות נוספות. לא היה פשע ומעשה נבלה שלא נעשה ביום זה, זכרו יהא לדיראון עולם.
סיפורה של ההיסטוריה של המפלגה הרפובליקנית מלא תהילה, חרפה, אכזריות, רחמים והרצון האנושי לחירות ומיגור הרוע, מוקדש לזכרם של הנופלים, התקווה לשחרור החטופים ולניצחון סופי של חיילי צה"ל, הלוחמים להצלת חפים מפשע ולהעברת הרוע מעל פני כל הארץ.
אלוהי מערכות ישראל, ה' ראש הצבאות, יושב הכרובים, רוכב בערבות להושיע את עמו מכל צרה, המתעב שופכי דם נקי ומשלם לם על פניהם להאבידם, הוא יגן על ישראל ומדינתו, על ארצות הברית של אמריקה ושאר בעלי בריתו, חייליהם ואזרחיהם. מהרה תחזינה עינינו בשוב ה' את שבות ציון וינקם את דם הנקי בקרבה.
מבוא: בעיית המפלגתיות
אֶפִּיגְרָף
אפל, אפל יותר!
נושאת הסערה
את אבק המישור אלי שמיים:
והיא רועשה, שאנה, מרקדה,
כרכב אלוהים ריבותיים בענן!
ראה נתיבה יבזיק שבעתיים
בזנק גלגליה חפוזים,
ומושכותיה, שוט רוכבה,
כאש שלהבתיה,
מטה, מטה כמצליף.
וויליאם קאלן בראיינט, ההוריקן
א: מפלגתיות באופן כללי
לתופעת המפלגתיות שתי צורות, ושתיהן אינן מושכות במיוחד לא לשמרנים ולא לפטריוטים.
הראשון הוא מה שכותבי חוקת ארה"ב כינו סיעה -כלומר, נאמנות קבוצתית שעוקרת את זו שאדם טוב חייב למדינתו ולאחיו האזרחים. מה שהמפלגה תרוויח, המדינה מפסידה. ומכיוון שאבני הבניין של המדינה הם המשפחה, השכונה, הקהילה הדתית ובית המדרש - בעוד שהיחידות הבסיסיות של המפלגה הן רק המועדונים והוועידות שלה - איש המפלגה נעשה חשוך יותר, מכוער יותר, ופחות שימושי כאזרח ככל שהוא הולך בדרך זו.
הצורה השנייה למפלגתיות היא הקדשה של המפלגה לגרסה מסוימת של המדינה. בצורה זו, המפלגה, כמו גידול, עשויה להתקיים בצורה שפירה או ממאירה.
מפלגה שפירה היא אחת מפעילויות חברתיות בריאות רבות שהאזרח עוסק בהן - נאומו במועדון המפלגתי שלו הוא תערובת של תפילה, חיזור, שיח ידידים, בקורת אסתטית וישיבה עסקית. לפיכך, המפלגה, האיבר שדרכו הפוליטיקה, או ההתייעצות בנוגע לדברים המשותפים לחברה כולה, היא התוצר והפסגה של כל כוחות החברה כפי שהם קיימים בלבו של אדם אחד. מפלגנות זו אינה רק מיטיבה, אלא מועילה ואף הכרחית.
לעומת זאת, מפלגה ממאירה גורמת לאיש המפלגה לבנות את ביתו לא על הסלע האיתן של דת, משפחה, אסתטיקה, חברות, עסקים וכל שאר מרכיבי החיים האורגניים, אלא על החולות הנודדים של הפוליטיקה.
במקום לאמץ את מעלותיו של איש העסקים, של הידיד הנאמן, של הבעל האוהב ושל האסתטיקן ולתת להם להנחות את דרכו הפוליטית, הוא הופך את ידידויותיו, עסקיו, נישואיו וטעמו האמנותי לפוליטיים. הוא סוגד למעין אפאראצ'יק שמימי. הוא מחזר אחרי הגברת שלו, ומגדל את ילדיהם בהתאם לקו המפלגתי. הוא מתייעץ עם פרשני סיעתו כאשר הוא יוצר או מחליט על היתרונות של ציורים ושירים. חבריו כולם מסכימים אתו אידיאולוגית, מתנגדים נפלטים מחייו. עסקיו מנוהלים לא לרווח שלו ושל החברה, אלא כדי לקדם את מטרות המפלגה. כל עולמו הופכך לוועידה מפלגתית אחת גדולה. המדינה, אם היא נופלת לידיו, מפסיקה להיות מה שהיא בעצם והופכת לגרסה מעוותת של עצמה.
כל הצורות והשלבים הללו יכולים להתקיים כמעט בכל מפלגה, ולקיים כמעט כל אידיאולוגיה; נטייה אישית ומידות- טובות או רעות - מחליטות איזו מהן תנצח בלב כל אחד מחסידי המפלגה ובהנהגתה. אין מנוס, אלא שאנשים בעלי כוח שיפוט ופטריוטיים יטפחו את צורותיה השפירות ויסירו את הממאירות.
ב: מפלגתיות באמריקה
אמריקה, בהיותה פדרציה של רפובליקות אוטונומיות, שלכל אחת מסורות משלה, ייחודיות היסטורית ומסוגלת לעמוד בפני עצמה, מציבה בעיה נוספת להקמתן ולפעילותן המתמשכת של מפלגות פוליטיות.
בנוסף, המבנה של הממשלה הלאומית של אמריקה בנוי משלושה גופים חוקתיים, שהגדול והחזק שבהם מחולק לשניים, ולכל אחד יש "זָנָב" הנוצר ומתוחזק על ידי החלטותיהם. אנו יכולים להבדיל לפיכך בין הגופים החוקתיים (הקונגרס, הנשיאות ובית המשפט העליון) ואלו החוקיים של הממשלה האמריקאית (המנהל הממשלתי).
מערכת זו לא רק הופכת את המפלגתיות למאתגרת בפועל, היא עושה זאת בכוונה תחילה.
מפלגות נחשבו באופן מסורתי כמיזמים בוגדניים למחצה בתקופה הקולוניאלית ובשנים הראשונות לעצמאות. הן נתפסו (בצדק) כמזימות עצומות לרכוש, להחזיק ולהשתמש בכוח ממשלתי ולפיכך, הן היו חשודות ומנוגדות לרוח הפרדת הרשויות האנגלו-אמריקאית.
לפיכך, מפלגה פוליטית אמריקאית זקוקה תמיד לפעול בנפרד בכל מדינה וגוף ממשלתי תוך שמירה על פרויקט מעורר השראה שיכול לאחד את תומכיה סביבה ולשמור על הלכידות הפנימית שלה.
השיטה המסורתית היא פשוטה - בעוד המפלגה נמצאת בחוץ, או רק מבססת כוח חדש, עליה לעקוף ולתקוף את המבנה המנהלי הישן בגופיה החוקיים של הממשלה.
מכיוון שהוא מאויש עם אנשי המפלגה הנגדית (והדומיננטית), צעד זה חביב ביותר על תומכי המפלגה החדשה- למעשה, הענשת המערכת עשויה להיות הסיבה שסביבו התאחדה המפלגה מלכתחילה. משתושלם המלאכה של גירוש האויב החוצה, על ידי מתקפה החוזרת ונשנית מצד הגופים החוקתיים שתמיכתם דרושה להישרדות המנהל, המפלגה מתחילה להחדיר את אנשיה שלה לאותן עמדות שהתפנו.
כך התחילה המפלגה הרפובליקנית-דמוקרטית הישנה את דרכה בתקיפת הבנק והצי של ארצות הברית, אך בסופו של דבר ביססה מחדש את שני הגופים ואישר את תפקידם. יורשתה, המפלגה הדמוקרטית, החלה את דרכה בהשמדת הבנק השני של ארצות הברית בשם הדמוקרטיה הג'קסונית, וסיימה כשילוב של אינטרס מושרש היטב, רק כדי להיזרק מהשלטון והובס על ידי הרפובליקנים בתחילת מלחמת האזרחים. המפלגה הדמוקרטית סירבה לקמול, למות ולהפוך למפלגה חדשה כפי שעשתה כל מפלגה שהושלכה מהשלטון בעבר, וסירוב זה יקבע את דפוס הפוליטיקה האמריקאית מאז ועד היום - שתי מפלגות שהן גם פופוליסטיות וגם ממסדיות, המשתמשות בידן אחת כדי לאיים עלי יריביהן בתפקידים מנהליים ובידן האחרת להפעיל ולבצר את כוחם של שותפיהם במנהל.
ההיסטוריה של המפלגה הרפובליקנית, מראשיתה בפירוק המפלגה הוויגאית ועד החרפה הנחרצת של הדחת דונלד טרמפ מהבית הלבן, היא הפריזמה המושלמת לחקר הדינמיקה הזו.
1: זורעי רוח סופה יקצורו - ההשלכות של מלחמת מקסיקו
א: הניצחון וחוסר שביעות הרצון שלו
מלחמת 1846 עם מקסיקו הסתיימה בניצחון האדיר והברור ביותר בגדר האפשרי.
אויבי ארצות הברית נמחצו והושפלו הן בשדה הקרב והן בשולחן המשא ומתן. רפובליקת טקסס רחבת הידיים סופחה במלואה לארצות הברית ושטחיה חולקו בדרכי שלום בין מדינת טקסס החדשה לבין טריטוריות שונות תחת סמכות הקונגרס. נקבע העיקרון שהמתיישב האנגלו-אמריקאי כובש בכל מקום אליו הוא הולך. יתרה מזאת, הארץ הפורייה, המתונה, היפה והשופעת של קליפורניה הצטרפה כמדינה שווה באיחוד, ופתחה אינסוף אפשרויות. אם ג'פרסון חלם על חלון לאוקיינוס השקט, קליפורניה הייתה אכסדרה ענקית.
עם זאת, אזרחים אמריקאים רבים - ביניהם חיילים וקצינים של צבא ארצות הברית - התמלאו בשאט נפש מוחלט.
אישיות לא פחותה מהנשיא העתידי יוליסס ס. גרנט היה מעלה זיכרונות בחורף חייו בחשש מסוים, שכדאי לקרוא במלואו:
"אצל חייל, הדגל הוא העיקר", אמר הגנרל.
"מאבקים מצפוניים אינם זרים לי: במהלך מלחמת מקסיקו, מעולם לא סלחתי לעצמי בכלל על שנכנסתי לזה. היו לי דעות מאוד מוצקות בנושא. אני לא חושב שאי פעם הייתה מלחמה נפשעת יותר מזו שניהלה ארצות הברית. נגד מקסיקו.
חשבתי כך בזמנו, כשהייתי צעיר, אלא שחסר לי האומץ המוסרי להתפטר. נשבעתי לשרת שמונה שנים, אלא אם כן אמות מוקדם יותר, וחשבתי שחובתי העליונה היא לדגל שלי.
מלחמת מקסיקו החרידה אותי, תמיד האמנתי שזה היה פשע נורא מצידנו. הפשע לא היה בדרך שבה חיילינו ניהלו אותה, אלא בהתנהלות ממשלתנו בהכרזת מלחמה. החיילים התנהגו יפה במקסיקו, והממשלה פעלה יפה בעניין השלום. אלא שלא הייתה לנו תביעה על מקסיקו. לטקסס לא הייתה שום תביעה מעבר לנהר הנואסיס, ובכל זאת דחפנו אל רכס הריו-גרנדה וחצינו אותו. אני תמיד מתבייש בארצי כשאני חושב על הפלישה ההיא.
אבל בדיעבד, משכבר נכנסנו במקסיקו, העם, או לפחות אלה שהיו להם רכוש, היו חברים שלנו. יכולנו להחזיק במקסיקו, ולהפוך אותה לחלק קבוע של האיחוד בהסכמת כל המעמדות ששווה לקבל את הסכמתם. היה פתח ל(גנרל) סקוט ול(גנרל) וורת' להישאר בארץ עם צבאותיהם. המקסיקנים הם אנשים טובים. הם מסתפקים במועט ועובדים בחריצות. הם סובלים מהשפעת הכנסייה, שבזמן שהייתי לפחות במקסיקו, הייתה גרועה ככל האפשר. המקסיקנים היו חיילים טובים, אבל סובלים מפיקוד גרוע. המדינה עשירה, ואם אפשר יהיה להבטיח לעם ממשלה הגונה, הם ישגשגו. ראה מה עשינו מטקסס וקליפורניה - אימפריות. יש את אותם חומרים עבור אימפריות חדשות במקסיקו. תמיד היה לי עניין עמוק במקסיקו ובאנשיה, ותמיד איחלתי להם הצלחה.
אני מניח שהעובדה ששירתי שם כאיש צעיר, והרושם שהמדינה עשתה על מוחי הצעיר, קשורים בזה לא מעט. כשהייתי בלונדון, דיברתי עם לורד ביקונספילד, הוא דיבר על מקסיקו. הוא אמר שהוא התפלל לשמיים שניקח את הארץ הזו, שאנגליה לא תשתוקק לשום דבר יותר מאשר לראות את ארצות הברית מספחת אותה. אני מניח שזה יהיה העתיד של המדינה. כעת, כשהעבדות הוסרה מהדרך, לא יכול להיות עתיד טוב יותר למקסיקו מאשר להצטרף לארצות הברית. אבל זה יצטרך להגיע, כפי שסן דומינגו ניסתה להגיע, מרצונם החופשי של העם. לא הייתי יורה באקדח כדי לספח טריטוריה. אני רואה זכות גדולה מדי להשתייך לארצות הברית מכדי שנוכל להשיג שטחים חדשים בירי. אם כן, שאלת הסיפוח פירושה שאלת זכות הבחירה, וזה הופך יותר ויותר רציני מיום ליום אצלנו. זו אחת הבעיות החמורות של העתיד שלנו".
גרנט ממשיך בקו זה לזמן מה, אבל המובאה הזו מכילה את כל החלקים החשובים ביותר של השקפתו על מלחמת מקסיקו (ומלחמה בכלל) - הוא וחיילים אחרים עשו את חובתם המוסרית בלחימה למען הדגל שלו נשבעו אמונים. עם זאת, האנשים הרשעים בממשלה ניצלו לרעה את ניצחונותיהם הקשים והעלו דרישות לא צודקות. המקסיקנים לא היו אנשים רעים, מבולבלים או לא ראויים והיו משרתים היטב את האיחוד לו היו מאפשרים להם להיכנס - אבל סיפוח בכוח היה שגוי.
ב: ריב הסיעות
זה לא היה רק הגורם למלחמה והדרישות המתנשאות שנשלפו מהמקסיקנים - ניצחונות מוגזמים מובילים באופן טבעי לדרישות מוגזמות - אלא גם להתנהלות הממשלה - במיוחד של המפלגה בשלטון. כפי שמנסח זאת ההיסטוריון ג'יימס מ' מקפירסון:
"המלחמה נפתחה על ידי נשיא דמוקרטי למען התרחבות טריטוריאלית, בניגוד לוויגים שעמדתם האנטי-מלחמתית סייעה להם להשתלט על בית הנבחרים בבחירות לקונגרס של 1846. אולם שני הגנרלים המפקדים במלחמה המנצחת הזו היו וויגים. הנשיא הדמוקרטי ג'יימס ק. פולק שחרר מן הפיקוד של הגנרל הוויגי סקוט לאחר שסקוט הורה על משפט צבאי של שני גנרלים דמוקרטיים שהיוו השראה למאמרים בעיתונים שטוענים לקרדיט על ניצחונות אמריקאים".
מקפירסון, קריאת קרב של החופש, PP. 3
בקטע זה אנו מוצאים הסבר לרגשות השליליים של גרנט (ושל אחרים) כלפי המלחמה.
ארצות הברית הייתה שסועה על ידי סכסוך מפלגתי בין הוויגים והדמוקרטים, ומלחמת מקסיקו מילאה את אותו התפקיד שמילא הבנק של ארצות הברית כאשר המערכת המפלגתית השנייה הופיעה בשנות ה-20 של המאה ה-20. למלחמת מקסיקו, למעשה, הייתה תמיכה חזקה בממשל הפדרלי ובאלה של מדינות שונות, בצבא ובצי, כמו גם בציבור הבוחרים. לעומת זאת, היו רבים בעלי אינטרסים ומחויבות אידיאולוגית נגד המלחמה ולמען מזעור השלכותיה.
המדיניות של הוויגים הייתה תמיד פיתוח האדמות שכבר שולבו בארצות הברית.
הם רצו לקדם את ההתיישבות של אדמות שוליות, לטייב קרקעות לא מפותחות (במיוחד על ידי עידוד צמיחת ערים תעשייתיות ונמלי מסחר) והשקעה פדרלית בתחבורה ותקשורת טובה יותר בין השטחים רחבי הידיים של האומה. המדיניות הילידית שלהם נבעה ישירות מהמדיניות הכלכלית שלהם - להביס, לשבור ולפזר קונפדרציות צעירות של הילידים שעלולות להציג תביעות יריבות על הארץ או לאיים על גבולותיה. כל החוכמה הגיאופוליטית שלהם טמונה בתיאוריה של המילטון לפיה אין שתי מעצמות עצמאיות שיכולות להתקיים יחד ביבשת אמריקה בשלום, שבה הם ראו את אחת הסיבות המשכנעות ביותר לשימור האיחוד בכל מחיר. האינטרסים הפוליטיים שלהם התקיימו אפוא בעיקר מחוץ לממשלה - בנקאים, יצרנים, אנשי רכבת וחקלאים בינוניים משגשגים שדאגתם העיקרית הייתה להביא את הייצור העודף שלהם לשווקים המקומיים.
המלחמה במקסיקו יצאה נגד המדיניות והאסטרטגיה הפוליטית של הוויגים.
היא הביאה לאיחוד שטחים גדולים שהיו מאוד לא מפותחים - חלקם לא התאימו אפילו לחקלאות תעשייתית. אדמות אלו היו מאוכלסות על ידי שבטים ילידים רבים, וגרוע מכל, זכו לאחרונה לעצמאות על ידי מרד נגד האיחוד המקסיקני. טקסס נראתה כמו השקעה גרועה וניקוז על המשאבים הצבאיים, הפיננסיים והאנושיים של הרפובליקה לשנים הבאות - ועשויה בסופו של דבר לזרז את התפרקותו של האיחוד.
המפלגה הדמוקרטית השיגה את שיא כוחה לא בבחירתו של אנדרו ג'קסון אבל במהלך תקופת הנשיאות שלו.
בפרט, חוק גירוש האינדיאנים, שבו הנשיא ג'קסון אכף חוק של הקונגרס, שבא לעולם כתוצאה מפעולה בלתי חוקית שנקטה מדינת ג'ורג'יה נגד הסכם פדרלי עם האומה הצ'רוקית, והמסע שכונה שביל הדמעות אליו הוצאו בני עם זה כנגד מחאותיו של בית המשפט העליון, חקק בסלע כמה עמודי תווך של מדיניות המפלגה הדמוקרטית.
ראשית, שלעתים קרובות מדברים עליה, הייתה העמידה הבלתי מעורערת בעד האינטרסים של המתנחלים, במיוחד נגד אלה של הילידים, בין שהיו או שלא היו להם הסכמים עם ארצות הברית. אם הוויגים (יורשים שותפים למורשת הרפובליקנית-דמוקרטית) היו מפרשים מחדש את האידיאל הג'פרסוני של הרפובליקה החקלאית כבנייה והתרחבות של מעמד ביניים משכיל היטב באמצעות צמיחה של הכלכלה כולה, הדמוקרטים החליטו הדרך הטובה ביותר להגשים את החלום הזה תהיה על ידי העברה פשוטה של קרקע חקלאית למי שמוכן ליישב אותה - גם אם אדמה כזו נמצאת בשטח ילידי.
שנית, בכך שגרמה לממשלה הפדרלית להסכים לפעולה הבלתי חוקית של מדינת ג'ורג'יה, מעמד בעלי המטעים, ששלט בפוליטיקה של הדרום, ראה תמיכה בגרסה הדרומית של התפשטות המערב - שלא רק הגדילה את הגודל וההיקף. של כלכלת העבדים, אלא גם הפחיתה את הלחצים בבית שיצרה העבדות, כמו גם את הכמויות ההולכות וגדלות של לבנים ממורמרים.
יתר על כן, ג'קסון, למרות כל ההמולה והחוצפה הדמגוגית שלו, היה בעל מטעים טיפוסי מדרום-מערב ארצות הברית- הוא התעשר על כותנה שגודלה על ידי עבדים במטע הרמיטאז' הנרחב שלו בטנסי, ושיוצאה מעבר לים. האינטרסים והמחויבות שלו היו טמונים בשימור והרחבת העבדות בתוך האיחוד. אכן ניתן לשער כי עמדתו המוצקה במשבר האיפוס (והאיום הקולני שלו "אם ג'ון קלהון ינסה להפריד את מדינתו מארצי, אפריד את ראשו מכתפיו" - ג'קסון היה, דרך אגב ידוע כלוחם נלהב בדו-קרבות - הוא השתתף בלא פחות ממאה, והרג סכום לא מבוטל של יריביו באקדח ובחרב) היה פחות קשור לשלמות האיחוד הלאומי ויותר לזו של כוח בעלי העבדים במערכת האמריקנית, שהיה נחלש במידה ניכרת על ידי עזיבתם של שני סנאטורים ממדינות עבדים ושלושה עשר נציגי קונגרס המוכנים תמיד לקדם את האינטרסים של עבדים בממשלה הפדרלית. יתר על כן, לבעלי מטעים כמו ג'קסון היה אינטרס ייחודי בהרחבת העבדות על ידי התיישבות ויצירת מדינות עבדים נוספות: ככל שהשטח שבו העבדות הייתה חוקית וצורת העבודה העיקרית, כך גדל ערכם של העבדים שברשותם. וירג'יניה, למשל, ומדינות מזרחיות אחרות שבהן העבודה לא הייתה קשה מספיק כדי להרוג עבדים לפני שהצליחו להביא את ילדיהן לעולם ולשעבוד, הרוויחו סכום יפה בסחר העבדים המקומי למושבות המערביות של הדרום, שם תנאי העבודה היו לעתים קרובות בגדר רצח המוני (עד עצם היום הזה "למכור את פלוני במורד הנהר" הוא ביטוי שמשמעותו - לזנוח מישהו לגורל האכזר ביותר בגדר האפשר).
זה לא אומר שהדמוקרטים היו תומכי עבדות באופן אוניברסלי או שניתן לצמצם את מדיניותם לעמדה זו. אבל האינטרס המפלגתי שלהם, הדימוי שציירו בקפידה לבוחריהם והנחותיהם מראש של צרכי מדיניותם - כולם הובילו אותם להעדיף את מהלך המלחמה נגד מקסיקו.
ג: ההפיכה המקסיקנית של 1833 והמהפכה המתמשכת
הנשיא העתידי גרנט ימסגר מאוחר יותר את מלחמת מקסיקו כהמשך של המהפכה הטקסנית והדחיפה להרחבת העבדות. את שתיהן כאחד הוא, כמו וויגים רבים אחרים, ראה באור שלילי ביותר. עם זאת, הסיבה שארצות הברית רדפה עליה הייתה מסובכת יותר.
אסור לשכוח שלא רק טקסס נכנסה לאיחוד כתוצאה ממלחמת מקסיקו, אלא גם קליפורניה - שהחלה מהפכה משלה שנה לפני תחילת מלחמת מקסיקו. מרד דגל הדוב השחור היה רק השלב האחרון בו.
האוכלוסייה האמריקאית של קליפורניה הייתה קטנה יחסית, אבל לתושבי קליפורניה - הן ממוצא מקסיקני והן ממוצא אמריקאי - היו סיבות משלהם להסתכל על ממשלת ארצות הברית כמגן החדש שלהם. הם היו בעליל לא מרוצים מסגנון הממשל המקסיקני - שהתייחס לקליפורניה כאל מחוז מפגר של הבירה.
קליפורניה וטקסס לא היו לבדן למרוד בממשלת מקסיקו המרכזית - יוקטן הכריזה על עצמאותה ב-1841 ושמרה עליה עד לאחר המלחמה והקמת ארצות הברית של מקסיקו, אליה הצטרפה ברצון.
הזרז לכל המהפכות האזוריות הללו לא היה רוח חדשה של רדיקליות ומרד, אלא זעם על פשעיה של הפיכה שלטונית.
בשנת 1833, גנרל אנטוניו (דה-פדובה-מריה-סברינו-לופז-דה) סנטה אנה (אי-פרז-דה-לברון) - אריסטוקרט שלא יכל לסבול את הרפובליקה הפדרליסטית הדמוקרטית שהוקמה ב-1824, הוביל הפיכה נגד הממשלה הלגיטימית של ארצו, הכריז על עצמו כנשיא (הוא למד מהגורל אגוסטין הראשון על האיוולת להכריז על עצמו כקיסר).
סנטה אנה, למורת רוחם המיוחדת של תושבי יוקטן, קליפורניה וטקסס, פיזר את הקונגרס הלאומי ואת בתי המחוקקים הדמוקרטיים של המדינות שמקסיקניות השונות, והחליף את הראשון במועצה שבחר בעצמו ואת השני במושלים ממונים על ידי הממשלה המרכזית. כך נשללו מהמחוזות הייצוג, וכוחה של הבירה הוחזר כמו בשלטון המשנה למלך ספרד - ואויש בעיקר על ידי אריסטוקרטים, לרוב רק בני הדור הראשון או השני שנולדו בעולם החדש - הדבר הקרוב לשיקום של שלטונם של ספרדים אתניים שבגדר האפשרי במקסיקו עצמאית.
לכן אין שום דבר מפליא בחוסר שביעות הרצון שחשו המחוזות הצפוניים כלפי משטר סנטה אנה, כמו גם כלפי זה של יוקטן.
הם תמיד היו מרוחקים, ונהגו לטפל בענייניהם. במשך אחת עשרה שנה הם התרגלו לכך שאסיפותיהם היו מוכרות ומכובדות על ידי החוקה הלאומית מיוצגות בבירה. האימפרסיונים האמריקאים הוסיפו תחושה נוספת של עוול בשל הפרת העסקה במסגרתה הזמינה אותם ממשלת מקסיקו לפתח את אדמותיה השוליות, וזיכרון ארוך יותר של ממשלה ייצוגית.
אף על פי כן, גם קליפורניה ההיספאנית ויוקטן מרדו נגד סנטה אנה- חשיבותה של האוכלוסייה האמריקאית לא הייתה בעידוד המהפכה, אלא בהעמדתה על נתיב ספציפי להצלחה - כלומר, פנייה לעם האמריקני ולממשלתו לתמיכה והתאחדות. יוקטן, שמרדה על פי תנאיה ושימוש במשאביה שלה לבדם, התאחדה בסופו של דבר עם מקסיקו, אך רק לאחר נפילתה של סנטה אנה, בזעקה נואשת לסיוע במלחמת הקסטות שפרצה ב-1847.
ד: שלום הידלגו-גואדלופה והשלכותיו
ההסכם שסיים את המלחמה נחתם בצד האמריקני על ידי הגנרל ווינפילד סקוט, ענק של עוצמה צבאית, כשרון דיפלומטי ויציבות פוליטית שאפיינו את ארה"ב בניגוד למדינות אחרות בהמיספרה המערבית - הגנרל המנצח היה חייל וותיק, שהוריד על ברכיהם את אויבי ארצות הברית מאז מלחמת 1812 - ובכל זאת הוא מעולם לא ניסה, ולא חלם לנסות, לתפוס את ההנהלה הלאומית אלא באמצעים שנקבעו על ידי החוקה - בחירות חופשיות והוגנות.
בצד המקסיקני חתם לא סנטה אנה, אלא הנשיא הטרי (יחסית) מנואל דה-לה-פניה-אי-פניה.
לשעבר נשיא בית המשפט העליון של מקסיקו, הוא נקרא לשלטון בצו החפוז לוויתור על השלטון שהוציא סנטה אנה. העריץ המושפל לא התכוון ליצור יורש אמיתי - כוונתו הייתה כולה למשוך את תשומת ליבו של צבא ארצות הברית המתקרב מדמותו על ידי תליית הסמל הנשיאותי על צווארו של דה-לה-פניה כלוח מטרה בזמן שהוא נמלט למקום בטוח בכדי להגיח מחדש לאחר המלחמה, כפי שעשה בעבר, ולקחת את הכוח בחזרה מידיו החלושוות של שליט-בובה - או לפחות כך חשב.
למעשה לנשיא החדש הייתה התכונה הנדירה ביותר בפוליטיקאי: נאמנות אמיתית לארצו וחוקתה. דה-לה-פניה סירב לכנס את הטריומווירט שדרש צו סנטה אנה כבלתי חוקתי, ולעומת זאת, כינס מחדש את הקונגרס המקסיקני, הפציר בממשלות המדינות השונות להישאר נאמנות לממשלה המרכזית, ונקט ברצינות פעולות אנושיות וקונסטרוקטיביות כדי להחזיר את השלום ולמנוע מלחמת גרילה ממושך ועקוב מדם.
השלום נראה, מהצד האמריקאי, קשה. מקסיקו ויתרה על תביעותיה לטקסס וקליפורניה, יחד עם כל הקרקע ביניהן. אבל לאמיתו של דבר, לא הוויתורים שממשלת מקסיקו עשתה לארצות הברית - על קרקעות שהיו מחוץ לשליטתה המעשית בין כה וכה - אלא התוצאות האמיתיות של הסכסוך שעקצו ביותר. המלחמה הרסה את המשטר הריכוזי שסנטה אנה יצרה כמעט עם הירייה הראשונה, אבל הוא המשיך להיאחז בשלטון עד לשלבו האחרון. הנאמנות בין הממשלות המרכזיות והמחוזיות נעשתה שבירה על ידי מהפכת 1833 - אך המלחמה החמירה את המצב. הממשלה בבירה, שהחזיקה בשלטון על האוכלוסייה מאז המאה השש עשרה, חסרה כעת חיילים, זהב או רצון להמשיך. הממשלה המקסיקנית החדשה תצטרך למצוא דרך להשקיע בעם כולו תחושת אחדות ושותפות במדינה המקסיקנית - משימה שלא תושלם אפילו עד תחילת המאה הבאה.
אבל, כפי שיבחין הנשיא העתידי גרנט, המלחמה הזו גרמה נזק רב למנצחים - אם טקסס עשויה להתנתק ממקסיקו, למה שהיא לא תתנתק מארצות הברית? זה גירה את דמיונם של קצינים צעירים בחלומות על כיבושים גדולים והתרחבות על חשבון המחוזות לשעבר של האימפריה הספרדית - במיוחד אלה שרצו להרחיב את תחום העבדות.
II: מועמדותם של טיילור ופילמור
הקדמה: מצעד הניצחון של זכריה טיילור
המפלגה הדמוקרטית הפסידה בבחירות של 1848, בהפרש צנוע - 137,936 קולות, או 4.8% מהקולות שהתקבלו, ייצגו את ניצחונם של הוויגים, שלמעשה הובא להם על ידי 163 קולות האלקטורים של 15 מדינות שהובאו לטובת המועמד הוויגאי, זכריה טיילור - מול 127 קולות שהצביעו האלקטורים הנבחרים של שאר 15 מדינות האיחוד לטובת הדמוקרט לואיס קאס.
התחרות הייתה מוזרה. הוויגים, בדרך כלל מפלגה מתונה נגד עבדות, היו מיוצגים על ידי אחד מבעלי העבדים הגדולים באיחוד - טיילור החזיק במטעים מרובים בכמה מדינות, אך חורשת הברושים שלו בלואיזיאנה היה הגדול והפחות רווחי מכולם. בינתיים, הדמוקרטים יוצגו על ידי לואיס קאס ממישיגן, מדינה חופשית.
קאס היה חביב על תושבי המערב התיכון, בשל כהונתו כמזכיר הטריטוריאלי של מישיגן והעמדות המחמירות שלו בעד גירוש הילידים - שהוא הצדיק על ידי דעות קדומות גזעיות. עמדות אלו גם תאמו היטב את האינטרסים של מתנחלים רעבי אדמות שנהרו לאזור. עמדתו בנושא העבדות - שכונתה "ריבונות עממית" והסתכמה בביטול האסור נגד העבדות של חוק צפון-מערב - יכול היה רק לרצות את הדרום. זוהי עדות למוניטין של טיילור כגיבור פופולארי (כמו גם בעל עבדים) שהקולות הדרומיים היו מפוצלים - כאשר שש מדינות דרום הצביעו למועמד הוויגי, ושבע לדמוקרטים.
ניו אינגלנד, אזור וויגאי ומתנגד לעבדות, הלכה כמעט כגוש (למעט מיין וורמונט) עבור טיילור, וכך גם המרכזים המסחריים והתעשייתיים של ניו יורק ופנסילבניה.
"ניצחון", אומר הסיסמה הישנה, "הוא ניצחון" אבל הניצחון של טיילור היה מבשר רעות בהרכבו. מדינות המערב התיכון - המרכז העתידי העולה של הכובד האלקטורלי האמריקאי, בו זכו הוויגים לפחות בחלקם בכל בחירות מאז זו של ויליאם הנרי הריסון - התרחקו מהוויגים האנטי-עבדותיים, חסידי הפיתוח, ותמכו במועמדם הדוגל בגירוש ילידים ובהרחבת עבדות. טיילור זכה בקולות בניו אינגלנד בזכות עמדותיו נגד התפשטות העבדות, ובחלקים גדולים מהדרום העמוק על מעמדו כבעל מטעים ועבדים, ובשאר המדינה בשל תפקידו בניצחון על מקסיקו. ווינפילד סקוט לא רק שלא היה מועמד טוב יותר באותה תקופה, יתירה מזו - בשל נחישותו בדעותיו נגד העבדות, הוא היה מאבד את התמיכה הדרומית שטיילור הביא, מבלי להביא קולות נוספים מהמוניטין הצבאי שלו. אף דמוקרט לא יכול היה לזכות בגוש הצפוני המתנגד לעבדות - אבל זה היה גבול כוחה האלקטורלי של התנועה.
כל עוד הדמוקרטים דבקו בתרגיל שלהם למנות צפוני - שאי אפשר היה להאשים כבעל עבדים - שהיה גם אוהד אידיאולוגי לאינטרסים הדרומיים ולעבדות, כדי להשיג את מירב את ההצבעה בדרום. בינתיים, הוויגים נאלצו למנות איש דרומי - כמעט תמיד בעל עבדים בעצמו - כדי להרגיע את רגשותיהם העדינים של הסוחרים בבשר אדם - מה שהפך את הערעור שלהם נגד העבדות לחלול באסיפות של המערב התיכון הפשטן.
לפיכך, ניתן לפרש את הבחירות של 1848 כתהלוכת הניצחון האישית של גנרל טיילור, במקום הפיכה פוליטית גדולה של המפלגה הוויגית. הוויגים, כארגון, איבדו את קולם הפוליטי ונדרשו ללוות את אלה של מפקדים פופולריים, שפעם הם בזו להם. בינתיים הדמוקרטים מצאו דרכים לחזק את זהותם המפלגתית והיו בקיאים בהפעלת מועמדים נאמנים (וכפופים) לאינטרסים המיוצגים במפלגה, תוך מניפולציה של הרגישויות והאינטרסים המגוונים של המדינה כדי להשיג את מטרותיהם המפלגתיות.
א: שתי וערב - ליברליות והתנגדות לעבדות טרום-מלחמת האזרחים
לנו, שנולדנו לעולם שבו העבדות נמצאת מחוץ לחוק בכל מקום ומתקיימת למעשה רק על ידי ישויות ומדינות פליליות, אנו מתקשים להאמין שביטול, או לפחות הגבלה, של גושפנקא חוקית למוסד זה, בצירוף אכיפתו על ידי סמכות ממשלתית, לא היו הבעיה המרכזית של הפוליטיקה האמריקאית.
התשובה, בדיוק כמו הטבע האנושי, היא פשוטה, אכזרית ומכוערת: כל עוד העבדות הייתה קיימת באיזה חלק מרוחק של המדינה, זה היהקוץ באליה מבחינת התודעה הצפונית - נושא חשוב , ללא ספק, אבל רק נושא אחד מני רבים - ולא הדחוף ביותר.
לכל אחת מהמפלגות הגדולות הייתה נטייה אידיאולוגית שכללה ברובה השקפה מלאה על טבעה של האנושות וממשלה חופשית.
עבור הוויגים, הגורם החשוב היה השיפור - החומרי והרוחני כאחד - של האזרח ותנאיו. הקואליציה הוויגית הייתה זו שבדרך כלל התנגדה יותר לעבדות, ואכן, והיתה לה פלג ביטול גדול בתוכה - אבל זה היה יותר מזה. זה היה גם המפלגה הקפיטליסטית, הוי אומר, זו שדוחקת בהעסקת הון לפיתוח במקום רכישת עוד אדמה ועבודה (על ידי כיבוש, הרחבת עבדות והגירה), שהם ראו כקיצורי דרך שרק ישאירו את המדינה עשירה, אך לא מפותחת. הם גם היו מפלגת ההתנזרות מאלכוהול, ההשכלה והנצרות אוונגליסטית- כולן נראו בזמנו כתנועות לשיפור נפש המין האנושי כתנאי לשיפורה ופיתוחה של הארץ, וכנדרש לחופש המתמשך שלה הן משליטה זרה והן מאוליגרכיה פנימית.
עבור הדמוקרטים, הגורם החשוב הוא לכבד את העם כפי שהוא. שהאינטרסים שלהם - או מה שהרוב ראו כאינטרסים שלהם - והשיפוט המוסרי יתקבלו, ייושמו ויבוצעו על ידי עובדי הציבור שלהם. הדמוקרטים ראו את עצמם כמפלגת האדם הפשוט -לא במובן של מפלגה בראשות אנשים פשוטים, אבל שמקבלת את האדם הפשוט כפי שהוא. הם לא הגישו לו דרישות מוסריות, לא דחקו בשום רפורמה בנימוסיו, באתיקה או בתנאים שלו - והיו מוכנים רק לתת לו את מה שהוא רוצה - הזדמנות לשפר את חלקו האישי באמצעות חלוקת קרקעות שזה עתה נרכשו.
ובכל זאת, העבדות, וההתנגדות לה, תפסו מקום מיוחד בפוליטיקה האמריקאית. זו הייתה הפרה בוטה כל כך של העקרונות המוצהרים שהגוף הפוליטי האמריקאי היה מחויב אליהם, סטירת לחי כזו של כל העקרונות שהאיחוד טען כי הוא מייצג - ובכל זאת, הונם של האנשים העשירים והחזקים ביותר באומה חייב זאת. כדי להסביר את עצם קיומו של גידול מפלצתי שכזה בגוף המתבגר עדיין של הרפובליקה המתבגרת, רק שלוש אפשרויות, מלבד ויתור על החולה למותו, היו פתוחות בפני שומרי חבר העמים האמריקאי: הבטחה לפגישה עתידית עם המנתח, אבחנה כוזבת של הגידול כשפיר, או פרוגנוזה שקרית באותה מידה שהוא יקמל וימות מעצמו.
לכן, עתידה של העבדות לא היה עוד שאלת מדיניות יחידה מני רבות - וגם לא היתה מרכזה של אידיאולוגיה שלמה בפני עצמה. היא הפכה לשאלת היום - ובכל זאת זו הייתה רק שאלה אחת. זה היה חוט הערב המתפתל בין כל חוטי השתי הרבים והמגוונים של הפוליטיקה לפני מלחמת האזרחים.
ב: מתנגדי העבדות כנגד מבטליה
אסור לנו לבלבל בין הסיבה לאנטי-עבדות בכלל ובין זו של ביטול העבדות, אגף מסוים של תנועת ההתנגדות.
אנטי עבדות היה הרעיון שבמונחים כלליים מאוד, עבדות היא מוסד רע. זה לא שינה הרבה למה - הסיבות התפצלו בין מוסר, כלכלה (עבודת עבדים היא, כידוע, שיטת העבודה הכי פחות יעילה והיא ממזערת את הפעילות בשוק) המעשיים ואפילו הגזעיים וההגנתיים (הדרום היה תמיד אחוז בפחד ממרד עבדים דומה לזה של טהיטי, והיה אובססיבי לגבי רעיון טוהר הגזע, שהעלייה הבלתי נמנעת במספר האנשים בעלי המורשת המעורבת איימה עליו) .
אמריקאים שדבקו במגוון רחב מאוד זה של אמונות התנגדו בדרך כלל להרחבת העבדות לטריטוריות חדשות והיו רוצים לראות מדיניות שונה כדי להפחית את כמות העבדים בארצות הברית - בין אם זה באמצעות אמנציפציה הדרגתית (צעד שנקטו בו אפילו בכמה מדינות צפוניות, כמו ניו יורק וניו ג'רזי) ובין "קולוניזציה", כלומר, רכישת עבדים שישוחררו לתוך מושבה אפריקאית (כמו הניסוי הבריטי בסיירה לאון והאמריקאי בליבריה). אבל אותם אמריקאים עצמם ייזהרו משחרור מיידי - ואכן רבים מהם היו בעלי מטעים.
ההון הדרומי הושקע בשני סוגים של נכסים - עבדים ואדמה. האדמה ננעלה בידי מעמד בעלי המטעים, ועבדים היו נכס שניתן להעברה רק בגבולות מדינת העבדים - מה שקשר את ערכם ישירות לתחום השעבוד האנושי. הכרזת כל הטריטוריות החדשות למערב על חופש לא רק תחסום את התנועה של נכס ההון הנייד היחיד שהיה בידי הדרום - אלא כמעט תקפיא את ערכו של הנכס האמור, מה שהופך את השימוש בעבדים כערבון לאשראי למוגבל יותר ויותר בכלכלה הלאומית הצומחת.
עם זאת, כל מדינת עבדים חדשה לא תהיה רק זירת עליבות אנושית ופגיעה נוספת בכבודה, במוניטין ובהיגיון החוקתי של המדינה. זה גם ייטה את האיזון של המדינה כולה לטובת האוליגרכיה של מחזיקי העבדים - אותו מעגל צר ביותר שכבר הניב את הונו מעבודתם של רוב העבדים באמריקה.
לכן עלינו לראות את הקרב על תנאי וילמוט לא רק על עקרון חירות האדם - אם כי הוא בהחלט הניע את הדיון; אלא גם על אופייה ומהותה של המדינה. האם זו תהיה רפובליקה נצלנית של אדונים גדולים - הדוחפת בהדרגה אך בהתמדה את המעמדות הנמוכים של האזרחים לבידוד, בורות, תלות ועבודת פרך - או מדינה ממעמד הביניים, בה כמות עצומה של אנשים מכובדים בעלי אמצעים עצמאיים וחינוך הגון יוכלו לשתף פעולה ממרחקים גדולים ולהשתתף במסחר ופוליטיקה נבונה.
ג: אופוריה מתוכננת זמן רב - מועמדות טיילור
אמריקאי אחד כזה היה הגנרל זכריה טיילור - הנשיא הנכנס וראש המפלגה הוויגית, שהושבע לתפקיד במרץ, 1849.
שני הצדדים חיזרו אחרי טיילור בתקופת הנשיאות המאוחרת של פולק, מכיוון שהמוניטין שלו היה מועיל לכל מפלגה - הוויגים ביקשו להדגיש שבעוד שהם התנגדו למלחמה באופן עקרוני, היא נוצחה על ידי גנרלים וויגיים - בדיוק כפי שהדמוקרטים רצו לתבוע בעלות על הסכסוך כמיזם דמוקרטי מוצלח.
טיילור, לעומת זאת, היה זה מכבר וויגאי אדוק - לא אחר מת'ורלו וויד, עורך עיתון ניו יורקי ופוליטיקאי וויגי בולט (ומייסד העתיד של המפלגה הרפובליקנית) - נשלח בספינת קיטור מיוחדת כדי לאמת עובדה זו (הכרח באותם ימים, כאשר רישום המפלגה היה עניין פרטי, במיוחד מכיוון שטיילור סירב אסטרטגית לחשוף את הפוליטיקה שלו) - כבר בשנת 1846. קריטנדן מקנטקי היה נותן לו עצות: לאחר הבחירות לחקיקה של 1846, קבוצה של נציגי קונגרס וויגאים צעירים - דרומיים ברובם - יצרו את מה שכונה באופן רשמי "מועדון טיילור" אבל היה ידוע בכינויו האינדיאנים הצעירים- על התלהבותם ונחישותם להתריס נגד הראויים המזרחיים של המפלגה ולמנוע את המועמדות של קליי, סקוט וובסטר - המועדון הזה יוצא דופן בכך שהוא הכיל בשורותיו גם את אלכסנדר ס. סטפנס (בעתיד הוא יוודע לשמצה בשל נאום אבן הפינה שלו) ואברהם לינקולן (ידוע בשל נאומים מבורכים יותר).
אנחנו יכולים לראות שבעוד שבקמפיין טיילור היה אווירה של מצעד ניצחון ספונטני של גיבור כובש, הוא תוכנן זמן רב מראש. מפלגה שהייתה בשלטון זה מכבר, שסיימה סכסוך מוצלח, הראשון מאז מלחמת 1812, אינה מוסרת מהממשלה על ידי אופוריה - ומנהיגה הוותיק של מפלגת האופוזיציה איננו מורד ממקומו בשל אופוריה גרידא, ללא תכנון והפעלה של מכניזם סיעתי כביר. ברית אסטרטגית בין שורות הפעילים הצעירים במפלגה הוויגית לבין מספר לא מבוטל מזקניה הביסה את סיעתו של הנרי קליי.
ד: הפסק: הקרב על תנאי וילמוט
כפי שעולה מהבדיקה המוקדמת של האפשרות של נשיאות טיילור על ידי וויד, פוליטיקאים אמריקאים חזו ניצחון על מקסיקו מתחילת המלחמה.
המלחמה הייתה צפויה להיות ניצחון מההתחלה, ורק שלושה חודשים לתוך המלחמה, הנציג דוד וילמוט, דמוקרט "מצית אסמים" (כינוי לדמוקרט מתנגד לעבדות) מפנסילבניה, הציע סייג לתקציב המלחמה, האוסר על עבדות בכל ארץ שסופחה בסיום המלחמה. ההסתייגות פוצצה את החלוקה המדורגת על גורל העבדות, אשר הורגעה על ידי פשרה של מיזורי של הנרי קליי משנת 1820, ואשר מדיניות הוויגים הייתה להשאיר אותה כשאלה צדדית.
עשרים ושש שנים הן יותר מתקופת חיים בפוליטיקה - הן למעשה נצח. שתי המפלגות היו צעירות יותר מבחינה טכנית מהפשרה של מיזורי - המפלגה הדמוקרטית בשמונה שנים, הוויגים בשלוש עשרה שנים.
הפשרה הייתה שימושית ביותר לשני הצדדים. היא פינה את השאלה המוסרית הבוערת ביותר שהלהיבה את האמריקנים בצורה האלימה ביותר והסבה את תשומת לבם לשאלות של שיפורים פנימיים, מכסים, יישוב שטחים שכבר סופחו לארצות הברית (או שניתן להשיג בקלות מהילידים). שאלות אלו לא רק נחשבו ל"מעשיות יותר" מאחר שהן העניקו לתושבי הצפון ולתושבי הדרום פרויקטים משותפים - הן גם נשאו עמן פוטנציאל רב יותר של הפעלת כוח - שהיא, כפי שציינו, סיבת הקיום של כל המפלגות הפוליטיות.
ההסתייגות איימה על הכל.התמליל הרשמי מהארכיון של הקונגרס נכתב כך:
"על מנת שבתור תנאי מפורש ויסודי לרכישת כל טריטוריה מהרפובליקה של מקסיקו, על ידי ארצות הברית, בכוח כל אמנה שתוסכם ביניהם, וכתנאי לשימוש על ידי הגוף המבצע בכספים שהוקצו בחוק זה, לא תהיה עבדות ולא יתקיים שעבוד שלא מרצון בכל חלק של הטריטוריה האמורה למעט פשע שבו הצד יורשע כדין בטרם יוענש."
הקרב נמשך לאורך כל המלחמה - בסופו של דבר הוא הושמט על פי הצבעה בסנאט בתחילת 1847 לאשר תקציב מלחמה בלעדיו. הצבעה זו הייתה איזורית בהרכבה - רוח המפלגה נהרסה לטובת זהות סקטוריאלית (כלומר אזורית) - אבל רק בצד הוויגי - הוויגים הדרומיים הצביעו עם חבריהם הדרומיים בצד הדמוקרטי ונגד עמיתיהם הוויגים בצפון - אבל הדמוקרטים הצפוניים הצביעו עם שותפיהם בדרום. היה ברור שהמפלגה הדמוקרטית היא המבנה החזק והמוצק יותר.
מינויו של זכרי טיילור היה ניסיון לאחד מחדש את הוויגים הצפוניים והדרומיים, תוך שימוש בדואליות של המועמד כבעל עבדים אנטי-עבדים, אנטי-מקסיקני-כובש-גנרל.
למועמדותו של טיילור צורפה דמותו של מילארד פילמור, וויג זקן (הצטרף למפלגה ב-1832) מבאפלו, ניו יורק. לשעבר ראש ועדת הדרכים והאמצעים של הקונגרס ומבקר מדינת ניו יורק, פילמור נחשבה כמייצגת את סדרי העדיפויות הכלכליים של מדיניות הוויג'ים. כאיש תומך מכס נאמן, הוא נחשב לדמות המובהקת להדגיש את הזהות הוויגית - בעוד שטיילור היה אמור להיות הדמות ההרואית, שנטיותיה הפרטיזניות היו מעורפלות מספיק כדי לאחד את המדינה סביב מעשי החיל שלו.
לכן זה אירוני שיפול על טיילור לבצע עמדה אידיאולוגית, שפילמור תהפוך אותה, להרס המדינה והמפלגה הוויגית.
III: נפילתם של הוויגים
א: הפשרה של 1850 והאתגרים שלה
הניצחון במלחמת מקסיקו, בעקבות השמטתו של תנאי ווילמוט, אילץ את הקונגרס לשקול מחדש את נושא העבדות בשטחים החדשים.
הבעיה המיידית הייתה שטחה של קליפורניה - היא מרדה באופן עצמאי, בציפייה להצטרפות לאיחוד, והייתה לה אוכלוסיה מספקת להתקבל כמדינה. טיילור המליץ להביא את רפובליקת הדוב השחור כמדינה חופשית - כפי שאכן נעשה. התוצאה מכך היתה שחלק ניכר מהמדינה החדשה היה מדרום לקו הפשרה של מיזורי. אמנם היו אמריקאים דרומיים וכן מקסיקנים קליפורנים רבים התומכים בעבדות בדרום קליפורניה, אך רוב המצביעים כבר היו ממוצא הצפוני, להם נטייה אידיאולוגית נגד העבדות. לא היה רצון להפריד את הרפובליקה לשתי מדינות (אחת חופשית, אחת משועבדת) והרעיון שלמדינה יכולה להיות עבדות בחלק אחד של שטחה אך לא בחלק השני היה אבסורדי מכדי לשקול ברצינות.
כדי לפצות על כך, הועברו שלושה צעדים:
השטחים של ניו מקסיקו ויוטה הופרדו מטקסס וקליפורניה כאחד. הוסכם ששני השטחים הללו יכולים להיות חופשיים או משועבדים, בהתאם להצבעה עממית (שניתן לתמרן את זמנה ואופנה).
טקסס כבר הייתה מדינה, והיא כבר חוקקה את העבדות.
והכי חשוב - התקבל חוק עבדים נמלטים פדרלי חדש, אשר הורה לממשלה הפדרלית להשתתף בלכידת העבדים הנמלטיםבצפוןולהפליל כל סוג של סיוע להם.
האמצעי האחרון היה פוגעני ביותר עבור תושבי הצפון.
אפשר להתווכח שהיה לחוקת ארצות הבריתרַשַׁאִיהממשלה הפדרלית לעסוק בלכידת עבדים במדינות חופשיות והחזרתם לאדוניהם, מכוח ההכרזה:
"אף אדם המוחזק לשירות או לעבודה במדינה אחת, על פי חוקיה, אשר יימלט למדינה אחרת, לא ישוחרר משירות או עבודה כאמור, בעקבות כל חוק או תקנה שבה, אלא יוסגר לפי תביעת הצד לידי הצד אשר לו מגיע השירות או העבודה האמורה."
(חוקת ארצות הברית, IV:2:3)
אם "אדם המוחזק לשירות או לעבודה לא ניתן לשחרר אותו על ידי כניסה לתחום השיפוט של מדינה חופשית, מכאן נובע, ההיגיון קובע, שהאחריות לאכוף את החזרתו לאדם לו מגיע השירות או העבודה מוטלת או על המדינה המקבלת, או על המדינה שעל פי חוקיה. הוא מוחזק לשירות או לעבודה כזו, או לממשלה הפדרלית.
אם האחריות נשלטת על ידי המדינה המשעבדת, היא הייתה מעניקה למדינות העבדים את הפריבילגיה והתירוץ לפלוש לתחומי השיפוט של המדינות החופשיות - לבצע פעולות תפיסת עבדים נרחבות, לבצע מעצרים ואף לבטל את הזכות להליך הוגן כאשרמעמדו של האסיר שנוי במחלוקת.
אם האחריות מוטלת על המדינה המארחת, זה היה מטיל על המדינות החופשיות את החובה לאכוף חוקים שאינם שלהם - בנוסף, חוקים שהם ביטלו, דחו, שהם הסתכלו עליהם בבוז ושאט נפש ושכפי שראינו במקומות אחרים, החשיבו "כזרים לכל שיטת הממשל שלהם".
אם האחריות שמורה לממשלה הפדרלית, זה אומר שהחוקים היחידים שאוכפים על ידי הממשלה הפדרלית הם אלה של מדינות עבדים.
לפיכך כל החוקים הללו היו מזיקים לאיחוד ומוטים לכיוון מדינות העבדים, ומתועבים כמעט לכל תושבי הצפון. כבר היה חוק עבד נמלט, שהתקבל ב-1793 - אבל החוק הזה עשה זאת בלי להטיל את האחריות ללכידת עבדים על כל ממשלה - זה רק הסמיך את בעל העבדים לצאת ולתפוס את העבד, תוך ענישה של כל אדם שמפריע לו ישירות (מונח שניתן לפרש בצורה מאוד מגבילה) בסך הכל בקנס של חמש מאות דולר. חוק זה, כפי שמצא בית המשפט העליון, אינו יכול לכפות או לאסור כל פעולה מצד מדינות חופשיות, אלא רק מצד הממשלה הפדרלית בגביית הקנסות האמורים.
חוק העבדים הנמלטים משנת 1850 שינה באמת את היחסים בין תושבי הצפון לעבדות הדרומית.
עבדות לא הייתה עוד רק מוסד מרושע שקיים בחלק מרוחק ומסודר של המדינה. זה היה, במידה רבה כאן במובן מוחשי - זה הכתיב אילו מטיילים תושבי הצפון יכלו או לא יכלו לארח בבתיהם, מי מהנזקקים הם יכלו ולא יכלו להאכיל ולהלביש - ובצפון, שבו הנצרות הפוריטנית הפכה יותר ויותר מתבטלת והתחדשה, זה היה נטל רוחני כבד מנשוא.
זה פגע ברגישויות המוסריות שלהם ובתחושת האוטונומיה הממלכתית שלהם - המדינות שלהם דחו את העבדות, הוקיעו אותה וביטלו אותה, ועכשיו הם יצטרכו לראות איך סוכנים פדרליים הולכים לסרוק את מדינותיהם, בתיהם, כנסיותיהם ועסקיהם - הכל כדי לאתר וללכוד גברים ונשים שנמלטו מהמוסד השנוא הזה (בל נשכח שהממשלה הפדרלית כמעט ולא עצרה איש באותה תקופה, מכיוון שהיו מעט מאוד פשעים פדרליים על הספרים).
אבל לשביעות רצונו של הנרי קליי, שהגה גם את הפשרה של מיזורי מ-1820 וגם את הפשרה החדשה הזו מ-1850, היא השיגה את מטרותיה - היא איזנה מדינה חופשית מול מדינת עבדים, לא הוסיפה סנאטורים חדשים של מדינת עבדים לפוליטיקה. תהליך (הסנאטורים של טקסס ישבו בחדר מאז 1846), ובכך אפשרו לעכב את השאלה עד שהרגשות הגולמיים מהמלחמה ומקרב וילמוט פרוביו ישככו. זה גם ייתן לממשל הוויגי החדש זמן למשול בקואליציה לאומית, בראשות דרומי הנתמך בקולות הצפון, ובכך לטפח באופן פעיל רצון טוב בין הסעיפים. זה לא רק יאפשר את מה שהוויגים תמיד חשבו עליו העסק הרציני של הממשלהלהחליף שוב את השאלה האידיאולוגית והמוסרית של העבדות - זה גם ירפא את המחלוקות בתוך המפלגה הוויגית.
כדי שהאסטרטגיה הזו תעבוד, היה חיוני שטיילור ימלא את תפקידו כנשיא דרומי עם אהדה צפונית - שיישמר כדמות מאחדת של לאומי, ולא"חתך"אופי. כמו כן היה חיוני שהוא יחסום כל ניסיון של צד אחד להשיג יתרון על פני האחר - שלא יאפשר חקיקה נוספת שתערער את האיזון שהושג בפשרות של 1820 ו-1850.
ב: השאגה האחרונה
במשך שנים, הסנאט נשלט על ידי שלושה אישים גדולים: הנרי קליי ("הפשרן הגדול"), דניאל וובסטר ("דבק האיחוד וגאוותה של ניו המפשייר") וג'ון ק. קלהון. מבין השלושה, השניים הראשונים היו וויגים. קלהון היה, באותו רגע, דמוקרט - אבל הוא בילה את העשור המטורף של 1828 עד 1839 במפלגת המאפסים שהוא עצמו ייסד, ומחוץ למחוז הבחירה שלו בדרום קרוליינה, נחשב לעושה צרות פוליטי.
הגרסה המקורית של הפשרה של 1850 הוצעה על ידי הנרי קליי בינואר 1850. מלבד האמצעים שנדונו לעיל, היא כללה גם איסור על סחר בעבדים בתוך המחוז הפדרלי של וושינגטון (שסחר פגע בצפון ובאמריקאים נגד עבדות באופן מאוד דרך מיוחדת, כפי שראינו בוויכוח על פשרת מיזורי). היא התמודדה עם התנגדות של הנשיא טיילור - שרצה שניו מקסיקו (שנחתכה ממערב טקסס) תתקבל כמדינה חופשית - כמו מזו של קלהון - שהפך מפרטיקולריסט דרום קרוליני ללאומן דרומי ושנא כל דבר שהטיה מאזן הכוחות נגד העבדות (או אפילו הגביל את נטיית שיווי משקל הכוח לטובתה). דניאל וובסטר היה הצפוני היחיד מהשלושה, ובסופו של דבר הוא תמך בפשרה של קליי - אבל לא בלי הסתייגויות. בנאום מה-7 במרץ, 1850, מעל רצפת הסנאט הוא הכריז:
"אדוני הנשיא, אני רוצה לדבר היום, לא כאיש מסצ'וסטס, וגם לא כאדם צפוני, אלא כאמריקאי וחבר בסנאט של ארצות הברית. כמה התמזל מזלנו שעוד ישנו סנאט של ארצות הברית!
גוף שמעולם לא סר מתקינותו, לא אבד את תחושת כבודו ואחריותו הגבוהה, גוף שאליו המדינה נושאת עיניה, בביטחון, לעצות חכמות, מתונות, פטריוטיות ומרפאות.
אין להכחיש שאנו חיים בעיצומן של סערות עזות, ומוקפים בסכנות ניכרות מאוד למוסדותינו ולממשלתנו. הרוחות הכלואות משתחררות. המזרח, הצפון והדרום הסוער משתלבים יחד כדי להטיל את הים כולו במהומה, להציף את משבריו השמיימה ולחשוף את מעמקיו העמוקים ביותר.
אני לא מתיימר לראות את עצמי, אדוני הנשיא, כמחזיק, או כשיר להחזיק, בהגה במאבק הזה עם הגורמים הפוליטיים; אבל יש לי חובה לבצע, ואני מתכוון לבצעה בנאמנות, לא בלי תחושה של סכנה קיומית, אבל לא בלי תקווה.
יש לי חלק לפעול, לא למען ביטחוני האישי או הפוליטי, כי אינני מצפה להאחז בקרש אחד מהספינה הטרופה להנצל בו, כי אם למען טובת הכלל למנוע את הספינה כולה מהשבר; וזה אשר ישמרני בעמדתי, למען החובה הקדושה: אם יופיעו השמש והכוכבים, ואם לא יופיעו ימים רבים. אני מדבר היום למען שימור האיחוד.
וובסטר ממשיך למסגר את הוויכוח על העבדות כמחלוקת דתית. הוא דוחה את ארגוני מבטלי העבדות ככישלונות, ורומז שהן מונות את "תומכי הלב הטובים והישרים" שלהן תוך הקשחת לבבות התומכים בעבדות בדרום. אולם עיקר הטיעון שלו איננו מתייחס לטרוניות של שני הצדדים (אם כי, הוא מדגיש את כישלונו של הצפון במילוי חובתו החוקתית כביכול להחזיר עבדים נמלטים), כי אם לאחדות וזהות לאומית:
לא רק שפרידה בדרכי שלום הנה בלתי אפשרית; היא איננה רצויה. וובסטר מציג את עצמו בתור אזרח אמריקאי -האם אהפוך לאדם מקומי, לבדלן?הוא שואל בנחרצות. אין לו עניין בפיסת פסולת מהריסות האיחוד, הוא אומר, האינטרס היחיד שלו הוא להציל את כולו. למען הכלל הוא מקבל רטורית את הטענה האבסורדית לפיה עבדים זוכים ליחס אדיב, שהצפון אכן טועה במתן מחסה לעבדים נמלטים. הוא אפילו מסכים שתלונות שני הצדדים מוצדקות.
המאמצים שעשה וובסטר כדי לפייס את הדרום נראים לנו מוזרים, אפילו מקוממים - עד שאנחנו זוכרים שהוא התחנן לחיי האומה, שהזדהותו עמה הייתה עמוקה ולבבית. שהוא היה מוכן לאפשר לסבל של העבדות להימשך ולהתגבר - אבל הוא ראה בדמוקרטים הדרומיים, בפרט ג'ון סי קלהון - כמי שמחזיק סכין לגרונה של אמריקה - והוא ניהל משא ומתן עם הטרוריסטים האלה.
הפשרה של קליי נכשלה.
ב-9 ביולי 1850, מייג'ור גנרל זכריה טיילור, חייל ותיק ששירת בכל מלחמה אמריקאית מאז 1812, נשיא ארצות הברית ומנהיג המפלגה הוויגית, מת ממחלה מסתורית - האבחנה הרשמית הייתה זיהום בקיבה שנגרם על ידי כמויות מוגזמות של גלידה ודובדבנים מזוהמים, אבל האשמות פראיות של הרעלה הוטחו נגד חשודים מגוונים כמו מקנאים דרומיים עד הכנסייה הקתולית (למרבה הצער, למפלגה הוויגית הייתה נטייה אנטי-קתולית מובהקת). בכל מקרה, נקודת המוצא של האסטרטגיה הוויגית לאיחודה מחדש של האומה ומפלגתם נעלמה.
זגן הנשיא היהי מילארד פילמור - פילמור הבינוני, המהורהר, התככן, השיטתי, שהאידיאלים והעניין שלו בממשלה היו בנושאים כלכליים בלבד - נכנס לתפקידו של הגיבור, כפי שחייבה החוקה.
בשיתוף פעולה עם הסנאטור הדמוקרטי מאילינוי, סטיבן דאגלס, פילמור ראה שהצורה הסופית של הפשרה הועברה חלקית דרך הקונגרס: ניו מקסיקו ויוטה הוכרזו כטריטוריות של "ריבונות עממית" (כלומר, עבדות הייתה מותרת - עד להצבעה בעתיד). מושל מורמוני מונה ביוטה והחזקה מורמונית על אדמות בה הוכרה. קדושי אחרית הימים היו חצויים באותה תקופה במחלוקת פנימית על התאמתה של עבדות לאמונתם - ובחירתו של פילמור ביאנג, מאמין איתן ב "קללתו של חם", בניגוד, נניח, למר אורסון פראט, אויב נחרץ של העבדות. יאנג יוביל את יוטה לא רק להכרה מלאה בעבדות, אלא גם למלחמת מרד בת חודש נגד ממשלת ארצות הברית בשנת 1857. האיסור על סחר בעבדים בוושינגטון נעלם - אבל האיזון הנגדי שלו, חוק העבדים הנמלטים, נשאר ועבר.
הנרי קליי ימות בדצמבר של השנה הבאה. וובסטר יעקוב אחריו ב-24 באוקטובר 1852. הם יחיו לראות רק את השבירה וההשמדה של המפלגה האהובה שלהם - תוצאה ישירה של ניסיונותיהם לנמק, להתפשר ולנהל משא ומתן עם דמותו של קלהון (שמת תוך 21 יום אחרי נאום השביעי במרץ של וובסטר) וממשיכיו לקנאות דרומית, בריונות וסחיטה.
C: קברי הוויגים
נפשם של הוויגים "המצפוניים" - דהיינו, אנשי הצפון מתנגדי העבדות, וזו של הדמוקרטים "מציתי האסמים" מהצפון נקעה לחלוטין במהלך ממשל פילמורץ
הגועל מהמדיניות שלו, שהייתה בבירור לטובת הדרום - לא מתוך מדיניות, אלא פשוט מתוך פחד משתק מהאיומים החוזרים ונשנים שלהם בפירוק לאומי - הרחיק ממנו אפילו את המנטור והפטרון הוותיק שלו, ת'רלו וויד מניו יורק.
נדון בפעולותיה של קבוצה זו מאוחר יותר, אך כעת הבה נבחן את מורשתם של שני המוחות הפוליטיים הגדולים של הליברליות הוויגית האמריקאים: הנרי קליי ודניאל וובסטר.
ניתן לומר שהמפלגההייתה פרי מוחו של הנרי קליי. הוא בילה את כל חייו הבוגרים כמחוקק - לא הייתה לו קריירה אחרת ששווה לדבר עליה, והיה הוגה דעות פוליטי יותר מאשר עורך דין - למרות הכשרתו המקצועית ככזה.
הוא הקים את המפלגה בהתנגדות לאויבו הגדול - אנדרו ג'קסון והרעיונות שזה האחרון הביא לפוליטיקה. מטרתו הייתה אי פעם לא רק האיחוד הפוליטי של ארצות הברית - אותו חלק עם יריבו הוותיק - אלא לקשור את המדינות יחד עם שיפור והקלה בחליפין כלכליים ותרבותיים.
דניאל וובסטר הצטרף למפלגה מתוך תהילה של עורך דין - והוא נלחם במאבק של עורך דין נגד מפלצת משפטית - תיאוריית האיפוס של ג'ון ק. קלהון.
אסור לנו לללכת שולל על ידי הכינוי "האדון הנכבד מדרום קרוליינה" המנומס לקלהון בנאומיו של וובסטר מרצפת הסנאט - הוא ראה בו שטן משפטי שהיה מוביל את אמריקה לאבדון - לא רק דרך הגיהנום המוסרי של העבדות, אלא דרך התפרקות האיחוד. מאבקו היה נואש, דחוף ומעורר רחמים - שכן בעוד קליי נלחם כדי לחזק את האיחוד שג'קסון החליש והרפה, וובסטר נאבק על חייה של המדינה.
שני אנשים אלה והמפלגה שהם חלקו היו בראש ובראשונה לאומנים אמריקאים - העדיפות הראשונה שלהם הייתה יצירתה, פיתוחה ושיפוהר של אומה אמריקאית. כל מטרה מוסרית שהם נטשו והתפשרו, הם עשו בשם הצלת אמריקה - ארצם, שבה הם ראו את התקווה האחרונה לממשלה חופשית בעולם - וזה כלל את ביטול העבדות.
כי איזו תקווה תהיה למטרותיה של תנועת ביטול העבדות, ראויה ככל שתהיה, אם המדינות החופשיות ומדינות העבדים יפרקו את קשריהן? מדינות העבדים יהיו חופשיות לשמור על עבדות עד סוף העולם - ואכן, עד סופו הממשי של העולם, כאשר הן משתלטות על חלקים גדולים יותר ויותר מהשרידים הקורסים והרפובליקות המתפרקות של האימפריה הספרדית הישנה. רק על ידי שמירה על האיחוד, הם קיוו, יוכלו המדינה החופשית לאלץ את העבדות להגביל את עצמה בגבולות שנקבעו. אבל פשרות מוסריות נוטות להוביל אדם רחוק יותר ממטרתו המקורית, עד שאדם מוצא את עצמו נשדד מכל דבר בעל ערך - נטול חיים, מרץ, ויכולת להעלות יותר ממחאה קלושה נגד התוצאות הסופיות של העסקה והאמצעים שננקטו בדרך.
גם קליי וגם וובסטר ייזכרו בחיבה על ידי יוניוניסטים בעשורים הבאים. אברהם לינקולן היה מתאר את קליי בתור האידיאל היפה ביותר של מדינאי. וובסטר יונצח בסיפורו הקצר של סטיבן ו. בנט השטן ומר וובסטר,שבו הוא מוצג כאידיאל המשפטי המובהק של ניו אינגלנד - מלומד, נלהב, מגניב ושנון, איש איחוד מושבע ומתנגד לעבדות. הסיבה לכך היא שבמלאות שנות ה-60, שימור האיחוד וביטול העבדות הפכו לאחד - באמצעות כלי פוליטי גדול שחישל מחדש לא רק את משמעות הזהות האמריקאית - אלא את עצם הרעיון של אמריקה - לא כעם בין העמים, אך כיצור ייחודי בעל נשמה ותודעה משלו.
הבה נתרחק מהמתים הנכבדים, הבה נקבור את הוויגים הישנים באנדרטאות השיש שלהם - ונתקדם בנושא שלנו - עלייתה של המפלגה הרפובליקנית.