בשבת, 7 באוקטובר 2023, שמחת תורה תשפ"ד, תקפו מרצחי החמאס בכוונת מכוון יישובים אזרחיים, רצחו, אונסו וחטפו אזרחים ישראלים, אמריקאים קנדים, גרמנים, צרפתים, תאילנדים, ואלו של אומות נוספות. לא היה פשע ומעשה נבלה שלא נעשה ביום זה, זכרו יהא לדיראון עולם.
סיפורה של ההיסטוריה של המפלגה הרפובליקנית מלא תהילה, חרפה, אכזריות, רחמים והרצון האנושי לחירות ומיגור הרוע, מוקדש לזכרם של הנופלים, התקווה לשחרור החטופים ולניצחון סופי של חיילי צה"ל, הלוחמים להצלת חפים מפשע ולהעברת הרוע מעל פני כל הארץ.
אלוהי מערכות ישראל, ה' ראש הצבאות, יושב הכרובים, רוכב בערבות להושיע את עמו מכל צרה, המתעב שופכי דם נקי ומשלם להם על פניהם להאבידם, הוא יגן על ישראל ומדינתו, על ארצות הברית של אמריקה ושאר בעלי בריתו, חייליהם ואזרחיהם. מהרה תחזינה עינינו בשוב ה' את שבות ציון וינקם את דם הנקי בקרבה.
הקדמה: המפלגה כמיזם
א: הטבע הכפול של מנהיגות מפלגתית
מפלגה פוליטית היא תמיד פרדוקס - מצד אחד, המפלגה מצמצמת את חבריה לברגים קטנים במכונה גדולה. מצופה מחבר המפלגה להקריב את שאיפותיו, לבלוע את גאוותו, לעבוד עם ולמען אנשים שאינם לטעמו, ולפעול נגד אחרים ולהוקיעם אף שהוא נמשך אליהם ומעריץ אותם - הכל לטובת הסיעה.
מצד שני, מפלגות זקוקות לאישים מרכזיים ומונעות על ידם.
הגחמות של שינויי קו המפלגה הם רק לעתים רחוקות תוצר של ויכוח אקדמי על עקרונות. במקום זאת, הוויכוח הינו תמיד תוצר הלוואי של הקריירה האישית של יחידים. כל אחד מאלה, ככל שהוא מתקדם בתהילה ובהשפעה בתוך המפלגה, על ידי איסוף סביבו בכוח שכנוע, אישיות או משאבים, טווה רשת גדולה, מביא להנהגה את עקרונותיו, התמריצים וסדרי העדיפויות המיוחדים שלו - אשר לעיתים קרובות משתנים עם הזמן. לפיכך, כאשר הרכב ההנהגה ואינטרסיה משתנים, המפלגה משתנה בסדרי העדיפויות ובעקרונותיה.
עם כל זה, אף על פי שההנהגה העליונה - והגלויה - הנה נשואת מאבק ושינוי תמידיים, ההנהגה המשנית - עורכי ובעלי העיתונים, המארגנים, אנשי הכספים, מצליפי והוגי-דעות המפלגה - נהנים ממיקום קבוע יותר. הקשר בינם לבין ההנהגה הוא סימביוטי.
ההנהגה הראשית תלויה בהנהגה המשנית כדי לארגן תמיכה, לקדם את מטרתם בפני המוני המפלגה והמדינה, למצוא כסף לנסיעותיהם ולקמפיין שלהם - מבלי שאלה יצטיירו כמשרתיהם של פלוטוקרטים ואינטרסים מיוחדים.
ההנהגה הראשית זקוקה למעצבי מדיניות, מהנדסי תודעה, ומומחי דעת קהל - ורק ההנהגה המשנית, הנמצאת בקשר ישיר עם המציאות היומיומית של האזרח הפשוט מסוגלת לספק זאת.
ההנהגה הראשית, הממלאת תפקידים נבחרים בפועל, אוחזת בידיה כל מה שיש מאותו משאב יקר שלשמה הוקם מלכתחילה המפעל המפלגתי - הווי אומר: כוח פוליטי לגיטימי על מוסדות הרפובליקה.
ההנהגה המשנית רעבה לרכישת הכוח הזה ממש כמו המנהיגות העיקרית - כל חבריה רוצים שהוא יואצל להם או שישמש לקידום מטרותיהם. הם מקווים להבטיח מקום בממשלה תחתיו - שבה יפעילו חלק מכוחו - בכדי לספק או את שאפתנותם או את חמדנותם, או לקדם מדיניות בה הם דוגלים.
לפיכך בעוד שהשכבות הראשוניות והמשניות של מנהיגות מפלגתית נבדלות זו מזו, הן גם תלויות זו בזו. לכן, בעוד שיש מקרים של אנשים שנעים ביניהם, לרוב תנועה זו מוגבלת.
ברפובליקה בוגרת, שבה זכויות האזרח שייכות לציבור עצום, יודע קרוא וכתוב ועצמאי, ידה של המנהיגות המשנית היא על העליונה - המנהיגים העיקריים חייבים להסתמך על כישוריהם בניהול המנגנון האדיר שעל המפלגה לשמור כדי לשכנע, ולגייס את הציבור למטרה המפלגתית. קיומן של מכונות כה עצומות ממעיט את הקרעים בתוך המפלגות הוותיקות וכמעט חוסם את כל המפלגות החדשות מלהופיע. מכיוון שכמעט בלתי אפשרי לבנות את המנגנון בפרק זמן נוח, תהיה זו איוולת לנטוש את המנגנון הקיים.
התקווה היחידה של מפלגה חדשה היא להוציא איתה כמה שיותר מהאישיויות, הטכניקות והאיברים של המכונה המפלגתית הישנה, ובכך לשתק, או אפילו לחסל את מפלגת האם, בעוד המפלגה החדשה מבלה את הבחירות הבאות בבניית החלקים החסרים וצבירת כוחה לקראת בחירות עתידיות.
כדי להצליח, פעולות כאלה דורשות שני דברים:
המחויבות המוחלטת של העריקים, שמוכנים לא רק להיות עצמם מחוץ לשלטון לזמן מה, אלא גם לראות את היריבים של מפלגתם הישנה, שהם רגילים להסתכל עליהם בכעס ובלעג, שולטים בממשלה הלאומית זמן באופן מוחלט.
עליהם לסיים את עבודתם ולהיות מוכנים להחליף את המפלגה הישנה בתוך תקופה קצרה מספיק, כדי שתומכיהם לא ייאושו ופשוט יצטרפו ליריבי המפלגה הישנה - כעת לכאורה ללא התנגדות.
שני אלה דורשים טוהר-ידיים ולב, אומץ, קשי-עורף, עזות-פנים ואמצעים עצמאיים שיש רק למעטים. אם המפלגה הישנה איבדה את האנשים המחזיקים בכל האוצרות הללו, מותה מובטח - אך גם אז עלייתה של המפלגה החדשה אינה מובטחת. הם עלולים להיתקע כאופוזיציה התמידית. תומכיהם עלולים לאבד את עשתונותיהם. הם עלולים להיתקל במנהיגים טיפשים ובמסעות צלב חסרי תועלת שיהרסו את כל המאמץ. עם זאת, עם כל נתונים אלה כבר בידם, יש להם לפחות סיכוי להצליח.
ב: סיעות ומפלגות
ככל שהתנאים פרימיטיביים יותר ברפובליקה, ככל שהאזרחים בורים יותר או מנותקים יותר מהפוליטיקה, וככל שהיכולת של האנשים מחוץ לבירה להשתתף בחייו פחות מפותחת, כך קל יותר לפוליטיקאים לשלב במה שנקרא על ידי האבות המייסדים "סיעה".
סיעות הנן שונות ממפלגות ראויות לשמן באופיין ובמבנן. חסרה להם מנהיגות משנית איתנה - במידה שתפקידי השכבה הזו מבוצעים, היא נעשית על ידי אנשים התלויים במנהיגים הראשיים ולא על ידי סוכנים עצמאיים הנמצאים בברית איתם. שרתים אלה אינם שואפים לכוח פוליטי, בין משום שהכוח נמצא מחוץ להישג ידם ובין משום שמטרתן היא להצטרף למנהיגות הראשית, מאחר שחסרה התפיסה של הנהגה פוליטית משנית מכובדת - אם רק אלו המכהנים בתפקידים ציבוריים היו מובנים כאנשי ציבור הראויים לכבוד, לציון ולכוח ממשלתי, מי שמחפש כוח ינהר אליהם כדי לפתוח את השער לקריירה פוליטית גלויה.
סיעות הנן פחות יציבות ממפלגות ופחות קבועות. בתנאים הפרימיטיביים של הרפובליקה הרומית, למשל, האופטימאטים והפופולארים השתנו בחברותם ובמטרותיהם בהתאם לתחומי העניין והיחסים האישיים של מנהיגיהם. העם הרומי לא היה חלק מאותם פלגים, אבל נאמנויותיהם המשתנות היו סלע המחלוקת בין השניים.
אתונה הקלאסית הייתה ייחודית בכך שהייתה לה תשתית ממשית לשתי המפלגות העיקריות שלה, שסופקה על ידי מנהלי בית הספר הסופיסטים והמועדונים החברתיים שלה, כפי שתואר בהיסטוריה של תוקידידס .
כשהאספה הוציאה להורג את סוקרטס, הדמוקרטים, שכוחם היה בעלייה, השמידו את מה שהם האמינו כאחד המנהיגים המשניים החשובים ביותר במפלגה האריסטוקרטית. כאשר אפלטון התחיל את האקדמיה שלו, הוא עשה זאת במיוחד בשירות מפלגתו וכדי להכשיר את עתודת מנהיגיה.
במערכת מפלגתית, המנהיגים המשניים יכולים לא רק לתגמל אלא גם להעניש את חברי ההנהגה הראשית: הם יכולים למנוע, לסייג, או לצנן את תמיכתם במנהיג ספציפי ולהעניק אותה לאחר. כך הם משפיעים על דינמיקת הכוח המשתנה בתוך ההנהגה הראשית. אך בכך הם מסתכנים בכך שהמנהיג הלא מרוצה יתנקם וישלול מהם ומהאינטרסים שלהם את הכוח שהם משתוקקים להם וזקוקים להם, או אפילו יפנה את כוחו נגדם.
בשנות ה-50 של המאה ה-19, ההתלהבות בין המנהיגות הראשית (המופחתת בהרבה) של הוויגים האמריקאים לבין מנהיגיהם המשניים הייתה כה חדה, עד שהאחרונים פרצו במרד גלוי. מרד בקנה מידה קטן יותר התרחש בקרב הדמוקרטים, אך בעוד המפלגה הדמוקרטית הצליחה לייצב את שורותיה ולהתאושש מההפסד, המפלגה הוויגאית התנפצה לרסיסים.
זהו סיפור המרד והשלכותיו.
א: מארבע רוחות בואי הרוח:
התאחדות המפלגה הרפובליקנית
הקדמה: מרד העיתונאים הליברלים
כפי שסיפרנו בעבר, הפשרה של 1850 לא הצליחה לספק את הצפון או הדרום. אולם מטרתה העיקרית הושגה: ארצות הברית והמפלגת הוויגאית (מינוח ארכאי עבור "ליברלית") נותרו שתיהן גופים פוליטיים מאוחדים.
המטרה השולית שלה, לבסס מנהיגות חדשה עם נפילתו של הטריאומווירט הישן של קליי, וובסטר וקלהון, נראתה לפחות מוצלחת במידה מסוימת. הנשיא פילמור ישב איתן בכיסאו של הגנרל טיילור עם הישג החקיקה שחמק מן הגנרל, ובצד הדמוקרטי, כוכבו של סנאטור סטיבן דאגלס מאילינוי החל לזרוח.
כאשר אנו בוחנים את הזיכרונות של ת'רלו וויד, מנהיג הוויגים של ניו יורק, אנו רואים את האמביוולנטיות והתסכול של הוויגים הצפוניים כבר בעונת הקמפיין של 1848:
אסור לנו לשכוח שהמוני הוויגים הצפוניים שלנו ספוגים עמוקות ברגשות נגד עבדות. אלפים מהם לא ינועו כמלוא נימה מעמדתם.
מה שמטריד אותי יותר מכל זה לחשוב איך אני, אחרי כל מה שאמרתי נגד העבדות והרחבתה, להסתכל בפניהם של תומכי תנאי ווילמוט ולבקש מהם להצביע לבעל עבדים דרומי.
יש דלת מילוט אחת ואחת בלבד. אני חושב שחבריו של גנרל טיילור יוכלו לומר שהוא איש שלום מובהק, ויסתפק ברכישת שטחים מתונה; שהוא ייקח פחות מכל אדם אחר שכוחו מספיק כדי להיבחר; ויותר מכל זה ישאיר את כל שאלות החקיקה להחלטת הקונגרס. אין ספק שהוא ייקח את המועמדות מהוועידה הוויגאית אם זו תציע לו אותה.
זה יעשה אותו וויגאי במלוא מובן המילה, אבל אין ספק שאם הוא ייבחר זה יהיה על ידי הקולות המשותפים של וויגאים ולוקו-פוקים.
מטרתו תהיה להעניק לממשל שלו אופי לא-מפלגתי. במאבק בין שני הצדדים זה בעצם יראה כאילו תוצאת המשחק הייתה תיקו. תן לי את מחשבותיך באמון החופשי התואם את אותה הידידות שתמיד חייבת להתקיים בינינו. אתה ואני חייבים לפעול ביחד. ניו יורק חייבת להיות מאוחדת ומיוצגת היטב בכדי להעביר את כוחה כיחידה בוועידה הלאומית".
כך במכתב שקיבל מר וויד מוושינגטון האנט, וויגאי עמית מניו יורק.
האכזבה מפילמור לא פרחה בחלל ריק. יריבו הוותיק של פילמור במפלגת הוויגים בניו יורק, וויליאם ה. סיוארד, נהנה מעלייה גדולה בהונו הפוליטי. סיוארד, מתנגד נלהב לעבדות, נבחר למושל ניו יורק ב-1839 - כשפילמור, לשם השוואה, עדיין היה חבר בבית הנבחרים. בגלל בעיות כלכליות אישיות, סיוארד מצא את עצמו מחוץ לפוליטיקה לאחר סוף כהונתו בתפקיד (1842) - אבל ב-1849, כשאחד המושבים של ניו יורק בסנאט האמריקני עמד לבחירות, ת'רלו וויד שכנע את סיוארד להתמודד עליו. בעזרתו של וויד, סיוארד הביס את הסנטור המכהן - ג'ון אדמס דיקס (ממפלגת אדמה חופשית) והבטיח לעצמו מושב - שהחל ממש באמצע המאבק על הפשרה של 1850.
כך נוכל לראות את ת'רלו וויד, האיש ששכנע את טיילור להתמודד לנשיאות, ושנתן חסות לעליית מילארד פילמור לסגן הנשיא, תומך באופן פעיל ביריבו העיקרי של פילמור בתוך המפלגה, שהיה מפורסם בעמדתו נגד כל הרחבת העבדות- בזמן שטיילור עדיין היה בחיים ובבית הלבן.
זה משקף את העובדה כי המחלוקת נגד הפשרה החלה עוד לפני מותו של טיילור - במהלך הוויכוחים הסוערים בסנאט. האסטרטגיה של וויד הייתה כנראה לאלץ את הנשיא טיילור לאמץ עמדה חריפה יותר נגד העבדות - אבל מותו ואימוץ הפשרה של פילמור בצורתה הסופית גרמו לשסע במפלגה.
בינתיים, הוראטיוס גרילי, המתחרה העיקרי של וויד על קהל הקוראים הוויגאי בניו יורק, היה ידוע בזכות תמיכתו הפושרת והמותנית בממשל טיילור, שכמעט נעלמה לאחר מותו של טיילור ואימוץ הפשרה.
סגנונות המנהיגות המשניים ומקורות הכוח של וויד וגרילי היו שונים מאוד. עסקי העיתונים של וויד היו הסולם שלו לעולם הכוח - אבל ברגע שהיה שם, וויד עבר להתמקד בצבירת הכרויות וקשרים פוליטיים.
השפעתו של גרילי נבעה כמעט לחלוטין מתפקידו כעורך והבעלים של ההראלד טריבון של ניו יורק, אחד מהעיתונים הוויגים הנקראים ביותר. משום כך, הקשר שלו לממסד הוויגאי היה קלוש הרבה יותר. הוא לא היה אדם התלוי בכוחו במבנה המפלגה הוויגאית, להיפך - הוא תרם לה במאמריו.
עם זאת, השפעה זו הייתה חזקה ביותר. העיתון נהנה מתפוצה רחבה ברחבי המערב התיכון והעניק לגרילי השפעה מיידית על אזור בחירה מתלבט ורב ערך, שהוויגאים תמיד ביקשו לזכות בו. תמיכתו המותנית במפלגה הוויגאית הפכה את ההראלד טריבון לא רק לאמין יותר עבור הקוראים הללו - ולכן חיזקה את מעמדו של גרילי - אלא גם שיפרה את כוח המיקוח שלו. פוליטיקאים וויגאים ידעו שהם חייבים לחזר אחרי גרילי לפני שההראלד פרסם את תמיכתו במפלגה. לעומת זאת, וויד היה תומך מובטח של כל מועמד וויגאי. לאורך כל הקריירה שלו, גרילי תמיד שמר על מעמדו כמנותק מכל מפלגה שבה תמך - שיטה מופתית לשמור על מעמדו כבורר האמת והמוסר עבור מיליונים, ובכך על השפעתו הפוליטית.
גרילי לא היה צבוע. הוא מעולם לא ראה בעצמו חלק מהנהגת המפלגה, אלא מתווך כוח עצמאי שהשאיל את משאביו ותמיכתו לזו שנראתה לו הראויה ביותר כרגע, למטרות שהיו יקרות לליבו. במובן מסוים, ניתן לומר שהתנהלותו וזו של וויד היו מכובדות באותה המידה.
בקרוב נבדוק כיצד המפלגה הוויגאית תחת פילמור איבדה את תמיכת שניהם - ורבים נוספים - דבר שהסתכם בפיצול במפלגתם. אבל תחילה עלינו להכיר לעצמנו שני פלגים נוספים - או מוקדי כוח - של הפוליטיקה האמריקאית, שעד כה השארנו ללא תשומת לב.
א: אלמנטים מתנגשים: אנטי-בונים, אנשי אדמה חופשית ושאינם יודעים לשאול
מפלגות קטנות אמריקאיות מבדילות את עצמן באופן מסורתי מהגדולות בהתמקדותן המצומצמת כמעט על נושא יחיד. אכן, המפלגות הגדולות תמיד היו אלה ששברו את המחסום בין הנושא שהעלה אותן בתחילה לבין פילוסופיה פוליטית רחבה יותר המציעה לחסידיהן עדשה פרשנית שונה לחברה, לחוקה ולאירועים מבית ומחוץ.
כך, הפדרליסטים והרפובליקנים יצאו מהסוגיות הייחודיות של נטילת חובות המלחמה של המדינות על ידי הממשלה הפדרלית והמוסדיות הכלכלית של אלכסנדר המילטון לתנועות פוליטיות ואפילו פילוסופיות מלאות, עם דעות שונות מאוד על החוקה - שרבים מכותביה מצאו את עצמם בצד שכנגד, לא מסוגלים להסכים על הפרשנות הנכונה של המסמך שהם עצמם הפיקו. שתי המפלגות הללו המציאו את המפלגה האמריקאית כפי שאנו מכירים אותה עד היום - גדושה במבנים מתחרים של מועדונים מקומיים, תורמים, רשתות חסות, הנהגות אזוריות ולאומיות וכלי גיוס עבור מדינאים ופעילים מבטיחים. התבוסה המוחלטת של הפדרליסטים גרמה לכך שאחרי מלחמת 1812, נטרף פגרה של המפלגה הפדרליסטית על ידי יריבתה הדמוקרטית-רפובליקנית.
התחרות בין אנדרו ג'קסון וג'ון קווינסי אדמס פיצלה את המנגנון הזה שוב - אבל כפי שראינו בעבר, נדרשה הגאונות של הנרי קליי כדי לאחד את המפלגה הוויגית סביב רעיון חיובי ולא התנגדות ל"מלך אנדרו". המפלגה הוויגית הייתה מסוגלת לקלוט את האנטי-בונים והרפובליקנים הלאומיים בשל חזונו של קליי - אך נושא העבדות אילץ את המפלגה שוב להתפרק, לאחר פחות מ-30 שנה.
הפלגים הקטנים שצמחו יהיו אבן הבניין של המפלגה הרפובליקנית. כל אחד מהם התמקד בבעיית מדיניות שאיתה התמודד אזור אחר במדינה. יחד, הם יצרו תנועה לאומית אמיתית.
המערב: מתנחלים, ספקולנטים ותנועת ההתיישבות
בעקבות רכישת לואיזיאנה, והמלחמות באינדיאנים ובמקסיקו, הממשלה הפדרלית לא רק הרחיבה את תחומיה, אלא גם את אחזקות מקרקעיה. התמונה, המוכרת לאמריקאים במערב עד היום, של מחוזות שלמים שהם קרקע בבעלות פדרליתת נוצרה בתחילת המאה התשע עשרה. אדמה זו עוררה את התיאבון של המתנחלים - ולעתים קרובות הם לא חיכו לבעלות חוקית.
מצב עניינים כזה לא היה חדש - אנגלו-אמריקאים המתיישבים מעבר לגבולות הקבועים של הפוליטיקה שלהם, עם או בלי אישור רשמי, היו נתון קבוע בחיים האמריקאים מאז התקופה הקולוניאלית. השינוי בין רכישת לואיזיאנה למלחמת האזרחים התרחש לא במהות הבעיה, אלא בגודלה.
מה שהיה ניתן לניהול במהלך שלושת הממשלים הראשונים, שכולם העבירו צעדים להפללת ופינוי פולשים על אדמות פדרליות וילידיות, הפך לגל אמיתי בשלהי כהונתו של תומס ג'פרסון. יתרה מזאת, עליית הג'קסוניזם נבעה ברובה מקולות מתנחלים ואוהדיהם - ואכן ניתן להסביר את גירוש האומה הצ'רוקית (הידוע כ"נתיב הדמע") כפיוסם של מצביעים אלה בג'ורג'יה.
מאז הפכה סוגיית הענקת בעלות רשמית לפולשים על הקרקע שהם התיישבו באופן בלתי חוקי - מה שהיה ידוע כ"מענקים מקדמיים" - לסוגיה מפלגתית: הדמוקרטים יעבירו צעדים "זמניים" ליישוב סכסוך כזה, והוויגים ינהלו פעילות עורפית - שהפכה ליותר ויותר טקסית וחסרת משמעות - כדי להתנגד להרחבתם של מענקים אלו. שום סוגיה אחרת, מלבד העבדות, לא הזיקה לכוח-רצונם ולתדמיתם העצמית של הוויגים כמתחרים רציניים לכוח פוליטי עם חזון עצמאי כסוגיית המענקים.
סוגייה זו הייתה רב-צדדית. הוויגים היו מפלגת חוק, סדר ופיתוח, והתנגדותם להתנחלות הייתה מכמה טעמים:
פולשים רבים לא התיישבו זמן רב במקום אחד - המודל הכלכלי המועדף עליהם היה להשתלט על חלקת אדמה, ליצור כמה שיפורים ראשוניים ולמכור את הקרקע המשופרת האמורה לגל הבא של המתיישבים- שאולי חשבו ואולי לא על מגורי קבע. - לפני המעבר לחלקת הפרא הבאה. זה הוביל לכמות גדולה של אדמה בעיבוד רדוד - לא לניצול אינטנסיבי של הקרקע ויישוב יציב שרק הן יכלו להוביל לעיור ולריכוז של אוכלוסייה וציוויליזציה.
האינטרס של המתנחלים ברכישת בעלות חוקית על הקרקע לא היה לנוכח החזקה קבועה אלא להגביר את עמדות המיקוח שלהם. בעוד שקודם לכן יכלו להציע למהגר מהגל השני רק מגורים של חווה משופרת במקצת, כעת הם יוכלו להציע לו את בטחון הבעלות החוקית - שתגיע אליו בתשלום. כאשר הם לא יכלו לרכוש את התואר בדרישה מקדימה, קבוצות של מתנחלים ניסו להפחיד הן מכרזי מכירות פומביות והן מבקשים מבחוץ למכרזי משרד המקרקעין הציבוריים כדי להעניק את הקרקע לפולש שברשותו ולא לזר - שבדרך כלל זכה ללעג כ"ספקולנט".
יתרה מכך, העמדה הכללית נגד העבדות של הוויגים הייתה בניגוד לאינטרס של המתנחלים.
לא רק שמתנחלים רבים (למרות הדימוי שהמילה מעלה בראש) היו למעשה בעלי עבדים עשירים שהשתמשו בעבדיהם בפינוי השממה, אלא שבמידה רבה, הלקוחות העיקריים של המתנחלים לא היו מתיישבים קשורים דמויי פוטנאם שחיפשו. הון חדש ועצמאות בארצות חדשות, אבל בעלי מטעים רעבים לאדמה המבקשים להרחיב ולגוון את רכושם.
במובן זה, אנו יכולים לראות שהמתנחלים לא היו שונים, במהותם, במטרותיהם מיריביהם ה"ספקולנטים" המושמצים - שתי הקבוצות ביקשו להרוויח כסף מהאדמות הפדרליות, אלא של"ספקולנטים" הייתה ההגינות לתגמל את האוצר הלאומי בחלק מהשלל - ולפחות הם לא הכריחו את הממשלה לסכסוכים יקרים ולא אתיים עם אומות ילידים שאיתם היו הסכמים קבועים.
מצד אחד, המתיישב החוואי העצמאי שהולל על ידי הג'פרסוניים, סוג המתיישבים שדנו בהם מקום אחר, שהתכוון ליצור עותקים יציבים וקבועים של החיים האנגלו-אמריקאים במערב, נוצל במידה רבה על ידי ספקולנטים ומתנחלים כאחד. הם רכשו אדמה ישירות מהממשלה רק בכדי למצוא אותה מלאה במתנחלים שדרשו מטבע קשה בתמורה לשיפורים הזעומים שלהם, או לחילופין נאלצו לשלם מחירים גבוהים יותר לספקולנטים כדי להגיע לקרקע כזו.
מצד שני, גם ספקולנטים וגם מתנחלים טענו כי הם מספקים שירות חיוני למתיישבים.
המתנחל (שהעדיף את הכינוי "חלוץ") אכן סיפק שיפורים ראשוניים חיוניים - הוא פינה את האדמה, עיבד אותה בפעם הראשונה, יצר קשרים עם הילידים (או, מדי פעם, דחף אותם החוצה), כסח את היער ובנה את המבנים הראשונים בסגנון אירופאי. כל המעשים הללו, ללא קשר למוסריותם, הועילו למתיישב הקבע שבא אחריו.
הספקולנט סיפק לממשלה מקור הכנסה חשוב. הכנסה זו תוקדש לפחות במידה רבה על הצבא - שמשימתו העיקרית בזמן השלום הייתה להגן על הגבול. זה גם לקח את תהליך רכישת הקרקע להתיישבות מחדר המכירות הפומביות, שבו יימכרו חבילות נפרדות, לשטחים מאוחדים שניתן למכור לאגודות התיישבות מייצבות. חברות כאלה, כמו החברה השיתופית לאוהיו, ניהלו לעתים קרובות משא ומתן ישיר עם ממשלת ארה"ב - אבל לפעמים הם נזקקו לשירותיו של קונה, ואכן אנשים רבים וגופים שהוכפשו כ"ספקולנטים" היו מתווכים לגיטימיים, פטריוטים, חצי מקצועיים, שעבודתם הועילה להסדר קבע - אם כי, על חשבון של מתנחלים. נקודה מעניינת היא שחוגים אלו נטו להשמיץ את המתנחל כ"אינדיאני לבן" - דהיינו מי שנדחה מהחברה האנגלו-אמריקנית ומהווה עבור המתיישב המבקש להרחיבה מטרד במקרה הטוב וסכנה במקרה הרע.
לאחר מלחמת מקסיקו, ובמיוחד כאשר רעיון "הריבונות העממית" הועלה כפתרון לשאלת העבדות בשטחים החדשים, הכוחות התומכים בעבדות הסתמכו על, ומתנגדיה חששו מן, השפעת המתנחלים ו"פושעי הגבול" המופיעים בקלפי להצביע למען העבדות, ללא קשר לדעות ולרצונות של מתיישבי הקבע.
תנועה הולכת וגדלה דחקה בממשלה לחולל רפורמה באופן הקצאת קרקעות ציבוריות - להעניק קרקע חינם לאנשים שמתחייבים לגור עליה במשך תקופה ממושכת, כדי להעלים את התמריץ הן לספקולציות והן להתנחלות בלתי-חוקית. לתנועה זו הצטרפה הגרסה המתנגדת לעבדות של האידיאל הג'פרסונאי הישן של רפובליקת החוואים העצמאיים - אך היא מצאה בעלת ברית בלתי סבירה - הרכבת.
בעוד לחקלאים בודדים היו מחלוקות עם חברות הרכבת הם היו ברכה אמיתית למתיישבי הקבע כקבוצה. הרכבת לא רק חיברה אותם לשוק הרחב יותר - הן השוק המקומי החדש והן השוק הישן והמפותח במזרח, והן לעולם הרחב. זה גם הפך את אכיפת החוק והתקשורת לקלה, זולה ומהירה יותר.
קהילות שהיו מבודדות עד כה ונאלצו להסתמך רק על המשאבים שלהן להגנה עצמית וליישום נכון של הצדק יכלו כעת להשתתף ולהפיק תועלת מחייה הגדולים של המדינה - ואכן הן הקלו על גיבוש הטריטוריות והמדינות החדשות לגופים פוליטיים אמיתיים ולא לסמנים שרירותיים על המפה.
כך, לראשונה, מימוש מסודר ובטוח יחסית של האידיאל של ג'פרסון הגיע להישג יד של הרפובליקה האמריקאית.
הצפון: שאינם יודעים לשאול
אמצע המאה ה-19 הייתה התקופה הגדולה ביותר של מהפך כלכלי ופוליטי באירופה.
במיוחד, בזמן שהאמריקאים היו עסוקים בתהליך הדמוקרטי שלהם לבחירת מנכ"ל חדש ב-1848, האירופים היו כבושים במאבק על זכויות כאלה בדיוק. רוב המדינות דוברות הגרמנית (כולל אוסטריה) דיכאו, בקושי, את המהפכנים הליברליים של 1848. בצרפת, נשיא הרפובליקה (שנבחר שנה לאחר הקמתה ב-1847) בילה את כהונתו הראשונה בתפקיד בחיזוק כוחו, שהגיעה לשיאה בהפיכה עקובה מדם שפתח נגד עמו ב-1852 והכתרתו כנפוליאון השלישי, קיסר הצרפתים.
באירלנד, הרעב הטיל שמות באי כבר 3 שנים.
המרידות החלו והושלמו על ידי השלטונות הבריטיים. המרד ההונגרי הכושל של 1848 ראה לגיונות מתנדבים פולנים מעורבים בלחימה נגד כוחות האימפריה הרוסית שכבשו את מולדתם. המדינות האיטלקיות ראו שורה של מרידות ליברליות בעד איחוד מאז שנות ה-20 של המאה ה-20, שהתגברו ב-1848. אירופה כולה הייתה סוערת. באנגליה החלה המהפכה התעשייתית שהייתה במלוא הקיטור.
בכל מקום, הצד בשלטון רדף את האופוזיציה. המקום היחיד שבו הליברלים האירופיים יכלו למצוא אוזן קשבת היה בארצות הברית. עבור האוכלוסייה הרחבה שסבלה מהמהומה, ללא קשר למקומה במהפך הפוליטי, ארצות הברית הייתה מקלט בטוח, שהציעה אזרחות אוניברסלית למהגרים ללא קשר למוצא לאומי.
גלי ההגירה הללו עוררו חשש לא רק בקרב עובדים עירוניים שפחדו ששכרם ירד על ידי ההגירה, אלא גם לקבוצה של אינטלקטואלים ופוליטיקאים שמרנים שחששו מ"השפעה זרה" - לא במובן של השפעה גוברת של מעצמות זרות על פוליטיקה אמריקאית, אבל של רעיונות זרים ומסורת ליברלית מתחרה. הדאגה הייתה חזקה בחוגים וויגאים (או סמוכים להם).
הדאגות המעשיות של הפוליטיקאים הללו היו כפולות: ראשית, הם רואים בהגעתם של העולים החדשים כשל פוטנציאלי בפרויקט הוויגאי של יצירת זהות לאומית מאוחדת. שנית, הם ראו את הדמוקרטים, במיוחד בניו יורק (באמצעות המכשיר של אולם טמאני ומוסדות מקבילים בערים אחרות) קולטים קולות מהקהילות המתפתחות הללו - אפילו במקומות שהיו מעוזים וויגאים במשך עשרות שנים.
לכן, הסיעה החדשה - שקראה לעצמה "המועדון האמריקאי" או ה"ילידי", אבל כונתה בלעג על ידי כל השאר בתור שאינו יודע לשאול - ארגנה את האידיאולוגיה והתעמולה שלהם מסביב לזהות אמריקאית מבוססת על מוצא ותולדה כלל-לאומית, בניגוד לזהויות מקומיות, מדינתיות או אזוריות. "שאינם יודעים לשאול" לא שללו הגירה פנימית - הם ראו זאת בחיוב כמלט עבור האומה החדשה - כלומר, מה שהם דמיינו כאתנוס אמריקאי עתידי - אבל הם היו נגועים בסיוטים של אירים, גרמנים, יהודים, קתולים ושחורים חופשיים משחיתים את "הגזע האמריקאי".
לפני שנשליך את שאינם יודעים לשאול בשאט נפש, עלינו לשקול זאת: באירופה, יצירת אחדות אתנית פיקטיבית בתוך מדינות הלאום, כולל סטנדרטיזציה כפויה של שפה, חינוך ומנהגים, כמו גם דיכוי והעמדה לדין של אי שיתוף פעולה או "מיעוטים לא ראויים" היו, בסופו של דבר, האידיאולוגיות השלטות של המשטרים הפרוגרסיביים והליברלים של צרפת (תחת האימפריה השנייה והרפובליקה השלישית), האימפריה ההבסבורגית, איטליה המאוחדת, ארצות פרוסיה, ואחוזותיו של אלכסנדר השני "המשחרר" מרוסיה. אנגליה הייתה המקום היחיד בו לא הועלו דרישות כאלה לנתינים בריטיים – מלבד, כמובן, באירלנד. חברי הסיעה "שאינה יודעת לשאול" לא חשבו על עצמם כריאקציונרים - אם בכלל, הם חשבו על עצמם כפרוגרסיבים רדיקליים.
למרבה האירוניה, זו הייתה "ההשפעה הזרה" של המהגרים שהגיעו לחופי אמריקה מלאים באהבה לבשורת המייסדים ולחלום של אמריקה אפלטונית (רבים קראו את ספרו של טוקוויל הדמוקרטיה באמריקה לפני שעזבו את המולדת הישנה) ואמצו בהתלהבות את תפיסת האומה-חובקת-כל האמריקאית, תוך השארת המושגים של הומוגניות אתנית כתנאי לממשל ליברלי מאחור - התנאי שהיה ההשפעה הזרה האמתית - ושאותה אמצו חברי מועדון האמריקניסטים.
דרום: אדמה חופשית וביטול העבדות
הכוח הגדול ביותר בפוליטיקה הצפונית בצד הביטול לא היו מועדוני האבוליציוניסטים, אלא מפלגת האדמה החופשית. מפלגה זו הורכבה מדמוקרטים ג'קסונאים ממורמרים, בראשות הנשיא לשעבר מרטין ואן בורן. בדיוק כמו הוויגים, גם הדמוקרטים סבלו מסדקים עקב המאבק על סעיף ווילמוט - אסור לשכוח שדיוויד ווילמוט היה דמוקרט "שורף אסמים" צפוני.
לאחר שהועידה של 1848 מינתה את תומך העבדות ומתנגד לסעיף וילמוט לואיס קאס למועמדה לנשיאות מבלי לטרוח אפילו למצוא שום השפעה ממתנת על מקום סגן הנשיא, זה היה הפלג הזה, חזק במחוזות הכפריים של הצפון (מכאן שמם - הם היו נוטים לקיים את האספות המקומיות שלהם באסמים מוארים היטב) שעזבו את המפלגה בכעס, והציעו כרטיס משלה לבוחרים - הנשיא לשעבר מרטין ואן בורן וצ'רלס פרנסיס אדמס.
פרשה זו מספרת לנו על הכוח הלאומי של הדמוקרטים, שכן עם הפיצול הזה ביניהם, הוויגים ניצחו בהפרש קטן יחסית. אכן, הדמוקרטים הג'קסונאים לא היו רק המפלגה הוותיקה, אלא גם הפופולרית יותר.
ככל שחוק קנזס-נברסקה יצר סדקים גדולים יותר ויותר בשורות המפלגות הגדולות, מפלגת "האדמה החופשית" הפכה לאופציה מושכת יותר לחברים לשעבר בשתיהן. אבל הם לא היו המפלגה היחידה, או הוותיקה ביותר, נגד העבדות. "מפלגת החירות" - שתמכה בביטול מוחלט ומיידי של העבדות - התחרתה בבחירות מאז 1840. הם האמינו שסעיף העבד הנמלט - אכן העבדות עצמה - כל כך מתנגד לחוק הטבעי, שאפילו החוקה לא יכולה להעניק להם הגנה משפטית - ולכן הסעיף הזה, יחד עם כל חוק מדינה המסדיר ומנציח עבדות - צריכה להיחשב בטלה ומבוטלת מהספרים.
סנטימנטים אבוליציוניסטיים נישאו למרחקים גדולים בשתי שיטות - תחייה דתית מחד ועיתונים מאידך, ששניהם נעזרו מאוד על ידי מערכת הרכבות המוקדמת המתרחבת.
איחוד: תחייה דתית, עיתונים, רכבות והתגבשות המפלגות הקטנות
מסילות הברזל פתחו לא רק הזדמנויות כלכליות עבור אמריקאים מלידה, אלא גם את השטחים העצומים של המערב להתיישבות על ידי מהגרים אירופאים.
גרמנים, סקנדינבים, אירים ואירופאים אחרים זרמו למדינות ולטריטוריות המערביות ויצרו קהילות קוהרנטיות ומבוססות, שיכלו אפילו לתמוך במוסדות (כגון עיתונים, כנסיות ובתי ספר) העונים לטעמם ולצרכיהם. ללותרניות, למשל, היו מעט מאוד חסידים בארצות הברית בזמן ההקמה, מחוץ לפילדלפיה - אבל עד סוף המאה ה-19 היא הייתה כמעט הדת הממלכתית של אזורים גדולים במערב, והיו לה מספיק חסידים ליצירת כנסיות נפרדות על בסיס מוצא לאומי.
הקלט הייחודי של דור 1848 של ההגירה האירופית - במיוחד למערב התיכון - היה החדרת הליברליזם הקונטיננטלי הפוסט-נפוליאוני לפוליטיקה של ארצות הברית. כפי שראינו בעבר, המסורת הפוליטית של אמריקה הושפעה עד כה בעיקר מהוויגיאות האנגלית הישנה ומחשבת הנאורות הצרפתית שלפני המהפכה.
במיוחד היא השפיעה על התופעה האמריקאית הייחודית של ליברליזם כפרי. אבל עירוי זה של השפעה חיצונית לא גרר דחייה של החזון האמריקאי.
עם הגעתם, הם נמשכו אל הוויגים והדמוקרטים העצמאיים - במיוחד לאנטי-עבדות. לתנועת שאינם יודעים לשאול או "אמריקניסטים" היו יחסים מתוחים עם המהגרים הללו. מצד אחד, כל תנועתם התבססה על התנגדות להגירה חוץ וראיית השפעתם כמזיקה ומסוכנת לליברליזם האמריקאי. מצד שני, עמדותיהם הפוליטיות בפועל תאמו לעתים קרובות את עמדותיהם של חלק גדול מאוכלוסיית המהגרים.
הליברלים האירופים התנגדו באופן טבעי לעבדות - שאותה הם קשרו להכנעת האיכרים תחת המשטר הקדום - ועוין למעמד בעלי המטעים אותו השוו בנפשם לאריסטוקרטים הריאקציונרים של היבשת הישנה.
באופן דומה, גם תומכי "האדמה החופשית" התנגדו לעבדות ולמטעים הגדולים מאז שהגיעו, כך הם חשבו, על חשבון חקלאים עצמאיים תימנים קטנים; רוב האמריקניסטים התנגדו להם מכיוון שהם היו מפלגים ואיימו על אחדות האומה. שאינם יודעים לשאול ואדמה חופשית המליצו על קולוניזציה, כלומר, תוכנית ליצירת מושבה אמריקאית באפריקה לשיכון עבדים שאת חירותם תרכוש ממשלת ארצות הברית. הליברלים האירופים, לעומת זאת, העדיפו להעניק לבני חורין זכויות אזרח - או לפחות הגנה שווה של החוקים - בתוך המערכת האמריקאית.
תחייה דתית נשאה רעיונות מסיעה אחת לאחרת באופן שגם תסכל וגם הלהיב את הפוליטיקאים הקונבנציונליים. הן הטיעונים של ביטול והשתדלות היו תומכיהן בקרב אוונגליסטים לוהטים - הראשון הסתמך על הנרטיב המשחרר של יציאת מצרים והרוח החופשית של התנ"ך העברי, השני מצביע על קיומה של עבדות בישראל העתיקה. ועל קללת חם שהתפרש כאבי האפריקאים. הקרב העיקרי התחולל סביב הבשורות הנוצריות ואיגרותיו של פאולוס הקדוש - בפרט, האפסיים ו':5-9 נקראו כמעין "ברית נוצרית" בין אדונים נוצרים לעבדים:
5 שִׁמְעוּ עֲבָדִים אֶל־אֲדֹנֵיכֶם מִן־הַבָּשָׂר בְּיִרְאָה וָרֶתֶת וּבְתָם־לְבַבְכֶם כִּשְׁמֹעַ לַמָּשִׁיחַ׃
6 לֹא בַעֲבֹדָה לְמַרְאֵה עֵינַיִם כמעשה החנפים כִּי אִם־כְּעַבְדֵי הַמָּשִׁיחַ הָעֹשִׂים רְצוֹן הָאֱלֹהִים בְּכָל־נַפְשָׁם׃
7 לַעֲבֹד בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה אֶת־הָאָדוֹן וְלֹא את האָדָם׃
8 וִידַעְתֶּם כִּי כָּל־דָּבָר טוֹב אֲשֶׁר עָשָׂה הָאָדָם יְשַׁלְּמֶנּוּ לוֹ אֲדֹנֵינוּ בֵּין שֶׁהוּא־עֶבֶד וּבֵין שֶׁהוּא בֶן־חוֹרִין׃
9 וְאַתֶּם הָאֲדֹנִים כָּכָה תַעֲשׂוּ גַּם־לָהֶם חִדְלוּ מִגְּעָר־בָּם וִידַעְתֶּם כִּי גַם־עֲלֵיכֶם יֵשׁ אָדוֹן בַּשָּׁמַיִם וְאֵין לְפָנָיו מַשּׂא פָנִים׃
זה כמובן התעלם ממאות שנים של נוהג נוצרי - כזה שאבותיהם של האנגלו-אמריקאים הרוויחו ממנו מאוד, מאז ביטול הצמיתות באנגליה. בעלי העבדים התעלמו גם מהמסר והמסורת העיקריים של אדונים נוצרים בתקופות הרומית המאוחרת וראשית ימי הביניים - להתפלל עם צמיתיהם באותה כנסייה, לראות אותם כשווים להם במשיח אם לא בחוק. יתירה מזו - אם ברית כזו התקיימה אי פעם - בעלי העבדים שברוה - גערות לא היו הגרוע ביותר שיכל לפול בחלקו של עבד במטע גדול.
כמובן, רוב האמריקנים היו פרוטסטנטים, מה שהפך את המנהגים של ימי הביניים לפחות רלוונטיים - והמאה ה-19 הייתה תקופה שבה הכנסיות הלא מסורתיות והמתנגדות היו בעלייה. החשיבות הגדולה ביותר של תנועת התחייה היא היותה חול בהילוכים של מכונות פוליטיות. אדם יכול להיות דמוקרט נאמן או וויגאי נלהב, אבל פגישת התעוררות יכולה לשכנע אותו להפוך לתומך נלהב של ביטול - בניגוד לעמדת מפלגתו ולאינטרס. זה גם, יחד עם מסילות הברזל והפצת עיתונים בתפוצה לאומית באמת - כמו ההראלד טריבון שנקרא בצחוק "הבשורה על פי הוראס גרילי" - לפגוע בגיבוש האזור הגיאוגרפי-אידיאולוגי ובכך פעל נגד המכניזם המפלגתי של שתי המפלגות הגדולות.
כך היו המפלגות הקטנות של תקופת טרום-המלחמה המאוחרת ביטוי להיחלשות המפלגות ולהתרופפות המחויבויות המפלגתיות שנוצרו באמצעי תקשורת, תחבורה ושכנוע חדשים, שהמפלגות המבוססות הוותיקות נאבקו להתמודד איתם. האנשים שהושקעו בשיטות הללו עדיין לא מצאו משותף, אבל אחת התפתחה - והיא צצה בארץ שהושפעה מהן בצורה הדרמטית ביותר - המערב התיכון.
ב: הדרך למפלגה החדשה
איש האדמה החפשית מול אחרון הוויגים: סלמון פ. צ'ייס ווויליאם סיוארד
סלמון פ. צ'ייס נבחר לסנאט של ארצות הברית מאוהיו ב-1849 - שנה בלבד לתוך ממשל טיילור, בעיצומו של מאבק הקונגרס בסוגיית העבדות בשטחים החדשים. וויגאי לשעבר, תשע שנים חלפו מאז שעזב את מפלגתו של הנשיא כדי להצטרף למפלגת החירות - ורק בשנה הקודמת הוא הצטרף ל"אדמה החופשית".
סיפורו שופך אור נוסף על משמעות בחירתו לסנאט. אבן היסוד של הפשרה - ואבן הריחיים סביב צווארם של הוויגים - היה תמיד חוק העבדים הנמלטים החדש. התקווה היחידה של הוויגים הייתה להעביר את הצעד הזה במהירות ובדיסקרטיות ככל האפשר - בתקווה שחסימת העבדות בחלק הצפוני של האדמות המקסיקניות לשעבר תסתיר את המחיר בקרב בסיס הבוחרים הצפוני שלהם.
צ'ייס ושאר חברי "האדמה החפשית" לא השלימו עם כך. הם היו מפלגה שאפתנית שייחלה לא פחות מאשר להחליף את הוויגים כמפלגה הבולטת בצפון, וכך היכו את כל התופים שלהם על הרעות (האמיתיות מאוד) של המעשה המוצע.
המינוי והבחירה של צ'ייס היו שינוי של ממש - "אדמה חפשית" זכתה רק בעשר אחוז מהקולות באוהיו, פחות ממחצית משיעור הביצועים הממוצע שלהם במדינות צפוניות אחרות. צ'ייס בנה את הקריירה הפוליטית שלו על התנגדות, כעורך דין, לחוק העבדים הנמלטים משנת 1792 וייצוג עבדים נמלטים. החוק החדש היה גוזל את יכולתם של הנמלטים לערער על הליך הוגן בבתי המשפט במדינה, והבחירה של "הפרקליט הכללי של העבדים הנמלטים" (כפי שיריביו של צ'ייס כינוהו) הייתה מחאה ברורה של בית המחוקקים באוהיו נגדו.
וכך קרה שבסנאט של ארצות הברית, בתקופת נשיאותו של מילארד פילמור, היו שלוש סיעות - סיעת תומכי הפשרה, המבקשת ליישם את תוכנית קליי, הפלג נגד העבדות נגד הפשרה, כעת בראשות סטיבן דאגלס, שכבר רקח את חוק קנזס-נברסקה, והפלג נגד העבדות נגד הפשרה, בראשות צ'ייס מאוהיו וויליאם סוורד מניו יורק.
נאום הבכורה של סיוארד - החוק עליון - היה קריאת-קרב מפוארת כנגד חוק העבדים הנמלטים. כדאי להביא אותו כאן, מכיוון שנראה שהוא משקף גם את תחושותיו של צ'ייס:
אני מתנגד לכל פשרה שכזו, בכל הצורות שבהן היא הוצעה, משום שבעוד שאני מודה בטוהר ובפטריוטיות של כל מי שחבל לי להבדיל מהם, אני חושב שכל פשרות החקיקה שגויות ובאופן מהותי, חסרות מצפון.
הן כרוכות בזניחת שיקול הדעת והמצפון בשאלות ברורות ונבדלות, בזמנים שונים ונפרדים, וויתור על יתרונותיהם המיוחדים ששיקול הדעת והמצפון מעניקים לבירור האמת.
הם כרוכים בוויתור על הזכות לשקול מחדש בעתיד את החלטות ההווה, בשאלות שצפויות מראש; והן תופסות בכוח את תפקידם של מחוקקים עתידיים להכריע בשאלות אלו.
אדוני, נדמה לי כאילו העבדות כבר הניחה את ידה המקפיאה עלי עצמי, ודמי זורם בעורקי פחות חופשי מהרגיל, כאשר אני מנסה להניח בדעתי שפשרה כזו אכן נעשתה ומילתי הושתקה לנצח מהביע דעה על כל השאלות הגדולות, החברתיות, המוסריות והפוליטיות, הנובעות מתוך נושא כה חשוב, ועדיין כה בלתי מובן.
מה אני אמור לקבל בפשרה הזו? חופש בקליפורניה.
זה טוב; זוהי רכישה נעלה; היא שווה קרבן. אבל מה עליי לתת בתמורה?
הכרה בתביעה להנצחת העבדות במחוז הבירה; לסבול חוקים מחמירים יותר הנוגעים למעצרם של אנשים החשודים כעבדים שנמצאו במדינות החופשיות; לא להכניס את תנאיה של החירות לחוקותיהן של טריטוריות חדשות.
אף אחת מתוכניות הפשרה המוצעות לא דורשת פחות משניים, ורובן עומדות על כל התנאים הללו. המקבילה אם כן היא חירות חלקית- לקחת חלק כלשהו מזכויות האדם באזור אחד, בכדי להעניק חירות באזור אחר. אבל קליפורניה מביאה זהב ומסחר וגם חופש.
עליי, אם כן, לוותר על חלק מהחופש האנושי במחוז קולומביה, ובמזרח קליפורניה ובניו מקסיקו, מתוך שיקול מעורב של חירות, זהב וכוח, בחוף האוקיינוס השקט.
זה במפורש הטיעון שמפלגת החירות ואנשי ביטול אחרים טוענים כבר עשרות שנים. הנאום עשה רושם רב על צ'ייס, שראה בסיוארד גם אח למאבק וגם מתחרה. התחרות הזו לא הייתה רק על ההנהגה של הפלג הטרנס-מפלגתי המתגבש נגד העבדות - אלא על הדרך שהמטרה צריכה לעבור מעתה ואילך. אם צ'ייס יצליח, אנטי עבדות תהיה הנושא המרכזי שסביבו תיבנה מפלגה חדשה. סיוארד היה מעוניין שהמפלגה הוויגית הוותיקה תתחזק עם אנטי עבדות - או מפלגה יורשת שנבנתה עם אנטי עבדות רק כמטרה נוספת בפלטפורמה שלה.
שניהם הבינו שאי אפשר ללכת יותר בנתיב הוויגי של פעם. "התנגדות אישית" פושרת לעבדות לא תתאים - האמריקאים בחרו צד בשאלה, וסידרו את עצמם לפי בחירתם. עד מהרה שלושה אירועים גדולים יאלצו את הפלגים המתנגדים לשעבוד. אירועים אלה יהיו קשורים במידה רבה למערב - והם יביאו לקדמת הבמה את הגורמים המערביים נגד העבדות.
התחייבויות שבורות- סטיבן דאגלס, חוק קנזס-נברסקה וקנזס המדממת
המפלגה הרפובליקנית תתלכד בשנות ה-50 סביב האמונה ש"כוח העבדות" הבטיח את אחיזתה על המפלגה הדמוקרטית והוא נחוש לנצל את המשבר של המפלגה הוויגית כדי לשנות באופן בלתי הפיך את הסדר החוקתי והאזורי של ארצות הברית לטובתם.
למען האמת, ההיפך הוא הנכון - תנאי וילמוט והופעת מפלגת האדמה החופשית זעזעו את הממסד הדמוקרטי עד כדי כך שהם התעוררו לצורך לייצב את הקוהרנטיות הפנימית של מפלגתם. המאבק על תנאי וילמוט הוכיח שהאגפים הצפוניים והדרומיים של המפלגה אינם יכולים להגיע לפשרה בעצמם. המערב, שעד כה היה בעיקרו נושא למאבק בין שתי הפלגים הדמוקרטיים המזרחיים, יצטרך למלא את תפקיד המתווך או, סביר יותר, להצטרף למאבק מצד אחד וליצור קואליציה פנימית שתשלוט במפלגה הלאומית. לעתיד הקרוב.
מכיוון שלמערב היה פלג חזק בעד עבדות - ובשל הפשרות של 1830 ו-1850, נוכחות אמיתית של העבדות עצמה ושל אזורי הבחירה הייחודיים שהוא יצר - הוא לא יכול היה להצטרף לצפון כאזור מאוחד נגד עבדות. יתר על כן, מכיוון שהדמוקרטים נגד העבדות ערקו למפלגת האדמה החופשית בכל מקרה, כוחם במפלגה הלך ודעך - מה שאומר שהדרום היה בעל ברית אטרקטיבי יותר לדמוקרטים המערביים.
דמוקרט אחד כזה היה סטיבן דאגלס מאילינוי. איש גוץ ונהנתן בעל מצח גבוה, מיומנות רטורית גדולה, וחיבה לפאר. גישתו לפוליטיקה הייתה מחושבת ומפלגתית ביותר, וחסרה עקרונות לחלוטין. באופן אישי, הוא היה גזען, אבל גזענותו הייתה שותף נוח לאינטרס של המפלגה הדמוקרטית, שתמיד נשארה לבדה הכוכב המנחה של מדיניותו.
בבחירות של 1852 ניצח הדמוקרט הצפוני פרנקלין פירס מניו המפשייר את הגנרל ווינפילד סקוט מווירג'יניה, מועמד המפלגה הוויגית. שני המועמדים תמכו בפשרה של 1850, בנאום ההשבעה שלו הוא אומר:
"עם האיחוד שלובות התקוות הארציות הטובות והיקרות ביותר. בלעדיו מה אנחנו בנפרד או ביחד? מה יהיה התחום האציל ביותר שנפתח אי פעם לקידום הגזע שלנו בדת, בממשל, באמנויות ובכל מה שמכבד ומפאר את האנושות? גם אם אך כוכב בודד אחד יאבד מאותו המזל המזהיר המאירה את דרכנו אנו והמורה לאומות הנאבקות את דרכן, ואפילו אם לא ישתרר חושך מוחלט, זוהרו השלם יועם. האם בני ארצי זקוקים לביטחון כלשהו שאסון כזה לא יבוא עליהם בזמן שיש לי את הכוח לעצור אותו?
אני סבור שהחוקים משנת 1850, הנקראים בדרך כלל "צעדי הפשרה", הם חוקתיים למהדרין ויש ליישם אותם ללא היסוס. אני מאמין שהרשויות המרכיבות את הרפובליקה הזו מחויבות להתייחס לזכויות הדרום בהקשר זה כפי שהן רואות כל זכות משפטית וחוקתית אחרת, וכי יש לכבד ולציית לחוקים לאכיפתן, ולא בחוסר רצון הנובע מדעות מופשטות באשר לתקינותם בחברה בעלת תנאים אחרים, אך בעליזות ובהתאם להחלטות בית הדין שאליו שייכת הצגתם."
הנאום כפי שאנו יכולים לראות הוא תומך האיחוד והפשרה - אך בטענה כי הדרום הוא שזכויותיו מאוימות ודורשות הגנה כדי לשמור על קיומו של האיחוד. האיחוד, בתורו, חשוב לא רק בשל התועלת שלו לאמריקאים אלא הערך שלו לאנושות כולה. לפיכך, לאמריקאים יש חובה אוניברסלית - שמתעלה על החובה שהם חייבים למדינות הספציפיות שלהם, זה לזה או אפילו למדינה עצמה - לשמר את האיחוד ולהוכיח שחוקה חופשית היא צורת ממשל אפשרית. ישנה דחייה מרומזת של "אדמה חפשית" וגם של "שאינם יודעים לשאול". זהו הנאום הממסדי המובהק, התומך בצעד שקדמה הנהגת שתי המפלגות הגדולות נגד ההגזמות (לכאורה) של אלו הקטנות.
ועדיין, לא עברה שנה אחת לכהונתו של מר פירס שסטיבן דאגלס הציג את החוק האורגני ליצירת הטריטוריות של קנזס ונברסקה על רצפת הסנאט.
השטחים המבוזרים עדיין של המערב חולקו בחוק זה לשתי טריטוריות - קנזס ונברסקה. טריטוריות אלו ישוחררו מתנאי הפשרות של 1830 ו 1850, ויהיו בעלי "ריבונות עממית" של "כל הגברים הלבנים מעל גיל עשרים חמש בעלי דיורין של קיימא" אשר יוכלו להצביע על שאלת העבדות בגבולותיהם. החוק ביטל למעשה את ההבנה של שתי הפשרות שקבעו גבול ברור בין שטחי העבדות והחירות, ואפשר, תיאורטית, לטריטוריות אחרות לחזור ולייסד מחדש את העבדות.
מדוע הציע דאגלס חוק שכזה, בשעה שהנשיא ומנהיג המפלגה הביע שביעות רצון מהמצב הקיים? כדי להבין זאת עלינו להבין כי מפלגות אינן מסוגלות לשרוד בריק - כל מפלגה הינה רק חלק ממערכת פוליטית שלימה והיא מגיבה לא רק ל"מדיניות החוץ" של יריבותיה אלא גם ל"מדיניות הפנים" שלהם. חולשתה של המפלגה הוויגית והתפצלותה החלישה גם את המפלגה הדמוקרטית. כיוון שמתנגדי העבדות הוויגים הראו שבכוחם למרוד כנגד הממסד של מפלגתם, הפיתוי לחבריהם הדמוקרטים היה גדול. יתירה מזו, אם הדמוקרטים הצפוניים יעזבו את המפלגה, השאלה הגדולה ביותר תהיה - לאן יפנו הדמוקרטים של המערב? הצד שייבחר יהיה שותף, כך חשב דאגלס, בסיעה החזקה ביותר במערכת הרב מפלגתית החדשה. השאלה הייתה רק מה יוכל המערב לסחוט משני הצדדים. הצפון, שעד כה היה המקור לאוכלוסייה, הון ומשאבים עבור המערב החל להראות כיריב כלכלי. הדרום לעומת זאת היה שוק נחות שהמערב יוכל לשמש לו כמרכז תעשייתי ומסחרי.
בפרט, סטיבן דאגלס קיווה לאישור הדרום של מסילה טרנס קונטיננטלית שתעבור דרך אילינוי, שיחזק את מעמדה של שיקגו כמרכז המסחר העיקרי של המערב התיכון ויכוון אותה צפונה לכיוון קנדה. האלטרנטיבה הייתה נתיב דרומי שהיה מגבש את מעמדה של ניו אורלינס ומכוון את הסחר של כל היבשת לכיוון האיים הקריביים ומקסיקו. לפיכך הברית בין הדמוקרטים המערביים והדרומיים הייתה של תמיכה פוליטית וכלכלית מערבית בהרחבת כלכלת העבדים של הדרום בתמורה להשלמה דרומית עם אוטונומיה - או אפילו עליונות - מסחרית של המערב, במערכת כלכלית שתבודד את הצפון.
החוק עבר בקונגרס ונחתם על ידי הנשיא בשנת 1854. הדמוקרטים נהנו מרוב מוחלט בשני הבתים. כך היה ההישג הגדול האחרון של הוויגים - שעל מזבחו הם הקריבו את עתידם - כמו גם מורשתו הגדולה של הנרי קליי, שאפשרה לאיחוד להמשיך ולהתרחב במשך 24 שנים, בוטלה.
המחאה הכוחנית ביותר שהכוחות נגד העבדות בקונגרס יכלו להעלות הייתה פרסום מחאת הדמוקרטים העצמאיים.חשוב לציין שמתוך ששת החותמים עליו רק אחד, אלכסנדר דה וויט, היה בשלב מסוים דמוקרט (הוא נבחר לקונגרס מטעם "אדמה חפשית" ב-1853). חמשת האחרים כללו ארבעה וויגים לשעבר (צ'ייס, סאמנר, ווייד וגידינגס) וג'ריט סמית' - נדיב ומטיף נוצרי אדוק. הוא תמך בביטול העבדות, הנזרות מאלכוהול, יישוב עבדים משוחררים על אדמה בתולה במדינת ניו יורק ומתן זכות בחירה לנשים. סמית היה ממייסדי מפלגת החירות ונהג להתלוצץ כי "מעולם לא היה מועמד שעמד לבחירה פעמים רבות כל כך בתמיכה מועטה כל כך". בדעותיו, הוא היה תומך מובהק של חירות האדם - אפשר לתארו כמעט כליברטריני מוקדם.
אף על פי כן, למחאה הייתה השפעה ציבורית רבה - הוא קבע את הטיעונים נגד החוק בצורה תמציתית וברורה, ואפשר התנגדות ציבורית למטרתו להתגבש מחוץ למסדרונות השלטון. הוא קובע:
הנה הוכחה מעבר למחלוקת שעקרון חוק מיזורי האוסר על עבדות מצפון ל-36° 30', לא רק שלא בוטל על ידי "חוקי הפשרה" אלא ההיפך הוא הנכון - החוק המוצע לביטול איסור זה יבטל חלק חשוב מאוד של אותה סדרת חוקים. חוקי הפשרה קובעים בפירוש כי "שום דבר הכלול כאן לא יתפרש כדי לפגוע או להגביל" את איסור העבדות מצפון ל-36° 30'; ואף על פי כן מול ההכרזה הזאת, נאמר שהאיסור הקדוש מתהפך. היש חוכא ואיטלולא גדולה מזו? לכל מי שנשען בשום אופן על הפשרות הללו, אנו ממליצים לעיין בדבר.
ההתיימרות, אפוא, שהטריטוריה המכוסה על ידי האיסור החיובי של 1820, מקיימת יחס דומה לעבדות לזה שנרכשה ממקסיקו, שאינה מכוסה על ידי איסור מלבד זה של הציווי החוקתי או החוק המקסיקני השנוי במחלוקת, וכי הפשרות מ-1850 מחייבות את כלילת הסעיפים התומכים בעבדות של חוקות יוטה וניו מקסיקו בחוק נברסקה, הם המצאות בלבד, שנועדו לכסות מפני חשש ציבורי, שנהגו בחוסר תום לב. לו היה בין החיים, איש לא היה נועז יותר, רהוט יותר או ממורמר יותר בהוקעת הפרת אמונים זו מהנרי קליי, האלוף הבכיר בשתי הפשרות ….
אנחנו פונים לעם. אנו מזהירים אתכם שהאינטרסים היקרים ביותר של החירות והאיחוד נמצאים בסכנה מיידית. דמגוגים עשויים לומר לך שאפשר לקיים את האיחוד רק על ידי כניעה לדרישות העבדות. אנו אומרים לכם שהאיחוד יכול להישמר רק על ידי הכרה מלאה בתביעות הצודקות של החרות והאנושות. האיחוד הוקם כדי להשליט צדק ולהבטיח את ברכות החירות. כשהוא נכשל בכך, הוא חסר ערך, וכאשר הוא חסר ערך הוא איננו בר קיימא.
אנו מפצירים בכם להיות מודעים לאותו עיקרון בסיסי של דמוקרטיה - שוויון זכויות וצדק לכל. אל תיכנעו לדרישות כי תשתתפו בהרחבת דיכוי חוקי ואי צדק שיטתי על פני שטח עצום - ואל תשוו בנפשכם כי תמלטו מן הרעות הללו.
אנו מפצירים במאמינים ומטיפים נוצריים להתערב. דתם האלוהית מחייבת אותם לראות בכל אדם אח, ולפעול לקידום והתחדשות המין האנושי.
לא משנה מה התירוץ לסבול את העבדות בארצות הברית, אף אחת מהן לא יכולה להיות מוצעת להרחבתה לשטחים שבהם היא לא קיימת, וכאשר הארכה זו כרוכה בביטול החוק העתיק וההפרה של ברית חגיגית. הציבור חייב למחות, ברצינות ובנחישות, על ידי התכתבות, דרך העיתונות, על ידי אזכרות, על ידי החלטות של אסיפות ציבוריות וגופים מחוקקים, ובכל דרך אחרת שנראית מועילה, נגד הפשע העצום הזה.
אנו עצמנו נתנגד לכך בנאום והצבעה, ובכל היכולות שאלוהים נתן לנו. גם אם נובס במאבק הממשמש ובא, לא ניכנע. נחזור הביתה אל בוחרינו, נרים מחדש את דגל החירות, ונקרא לעם לבוא להצלת המדינה משליטת העבדות. לא נתייאש; כי חירות האדם היא תכלית אלוהים.
את העקרונות שנקבעו במחאה ניתן לסכם כך:
הרחבת העבדות היא מעשה של רשע, שמעולם לא נועד על ידי המייסדים או על ידי מנסחי החוקה.
הפשרות של 1830 ו-1850 סבלו את התרחבותה רק כדי להגביל אותה בגבולות קבועים.
חוק קנזס נברסקה הוא בגידה בפשרה, בעקרונות המייסדים וברצון האל. מאחר שהמחוקק לא הצליח למנוע ממנו לעבור, מחובתו של העם להתנגד לו.
התנגדות כזו חייבת להיעשות בקווים משפטיים - כמו הצבעה נגד יישום עבדות בשטחים החדשים.
זה שופך אור חדש על התואר והאידיאולוגיה של "הדמוקרטים העצמאיים" - הם היו מאמינים אמיתיים בעם כריבון חוץ-ממשלתי, בעל זכות ויכולת לבדוק את כל שלושת הענפים החוקתיים. יתר על כן, הם האמינו שלגוף ריבוני זה אין רק זכויות, אלא חובות - בראש ובראשונה לכתוב ולאכוף חוקים צודקים. לכן, אם הדמוקרטים של דאגלס היו ביצעו עוול, זאת חובתו של העם לתקן את מה שנציגיהם עיוותו.
חוק קנזס-נברסקה נכנס לתוקף ב-30 במאי 1854, ופגמיו הברורים נחשפו כמעט מיד. החוק לא היה יצר רק תועבה מוסרית אלא גם כשל שלטוני.
על ידי קשירת ההתיישבות של השטחים החדשים למחלוקת הלאומית סביב התרחבות העבדות, חוק קנזס-נברסקה יצר תמריצים פוליטיים שיזעזעו בקרוב את המדינה המתהווה בקנזס. "פורעי גבול" חמושים היטב חצו ממיזורי כבר בסוף 1854 כדי להכריע את הקלפיות ביישובים הקטנים - במקרה אחד, כמעט 300 קולות נספרו בכפר שבו לא יותר מ-30 תושבים. יוזמות צפוניות (במיוחד מניו אינגלנד) לחזק את האלמנט נגד העבדות של האוכלוסייה על ידי שליחת מתיישבים - ורובים להגן עליהם. שני בתי מחוקקים מתחרים התכנסו - אחד, מתנגד לעבדות, בטופקה, כתב חוקה המגרשת את כל השחורים - חופשיים או משועבדים - מקנזס. חוקה זו הוגשה לממשלה הפדרלית בשנת 1856, שם היא עברה את בית הנבחרים, אך נכשלה בסנאט (בשל שני הצבעות בדרום) ונדחתה על ידי הנשיא פירס ב-2 ביולי 1856. בית המחוקקים התומך בעבדות התיישב בעיירה פוני (מאוחר יותר הוא נאלץ לעבור לעיירה לקומפטון) והתכנס בספטמבר של אותה שנה כדי לכתוב מסמך מתחרה שקבע:
מאמר שביעי: עבדות
סעיף 1. זכות הקניין הינה קודמת ונעלה לכל הלכה חוקתית, וזכותו של בעל עבד עליו ועל זרעיותיו זהה, ובלתי ניתנת לפגיעה כזכותו של בעל כל קניין באשר הוא.
סעיף 2. למחוקק לא תהיה סמכות לחוקק חוקים לשחרור עבדים ללא הסכמת אדוניהם, או מבלי לשלם לאדון לפני שחרורם שווה ערך מלא בכסף עבור העבדים ששוחררו כך. לא תהיה להם סמכות למנוע מהגרים למדינה להביא עמם אנשים הנחשבים לעבדים על פי חוקי כל אחת מארצות הברית או הטריטוריות, כל עוד כל אדם באותו גיל או תיאור ימשיך בעבדות לפי חוקי מדינה זו:
…
סעיף 4. כל אדם שיבתר בזדון או ישלול את חייו של עבד יספוג עונש כזה שיוטל במקרה שעבירה דומה נעשתה על אדם לבן חופשי, ועל הוכחה דומה,אלא במקרה של מרד בידי עבד כזה.
חוקה זו גם דאגה להבטיח לבוחרים שבחרו בכותביה כוח קבוע:
סעיף VIII: בחירות וזכויות בחירה
מחלקה 1. כל אזרח ארצות הברית, מעל גיל עשרים ואחת שנים, לאחר שהתגורר במדינה זו שנה אחת, ובמחוז, בעיר או בעיירה שבה הוא יכול להציע להצביע שלושה חודשים הבאים לפני כל בחירות, יהיו כשיר כבוחר ולהיות זכאי להצביע בכל הבחירות. וכל אזרח זכר של ארצות הברית, מעל הגיל האמור לעיל, שיהיה תושב המדינה בעת קבלת חוקה זו, תהא לו זכות הצבעה כאמור; אך אף אזרח או תושב כאמור לא יהיו זכאים להצביע אלא במחוז שבו יתגורר בפועל בזמן הבחירות.
ברור שהכוונה הייתה שאנשי הגבול יחצו ממיזורי שלושה חודשים לפני כל בחירות - ובמקרה של אלה מהם שעדיין נוכחים בגבולות קנזס בזמן קבלת חוקת לקומפטון, אפילו לא זה - מה שעלה לכדי שלילת זכויות-אזרח מתושבי קנזס קבועים בפועל וצמצום קנזס לטריטוריה של מיזורי. מאז ויתרה וירג'יניה על תביעותיה על אוהיו וניו-המפשייר על תביעותיה על ורמונט בסוף המאה ה-18, לא היה ניסיון של מדינה אחת לבלוע אחרת בעריסתה. אותו גוף של "בוחרים" כביכול אישר זאת בסוף 1857 - אך תוך חודש הצביעו תושבי קנזס בפועל בעד דחייה. אף על פי כן, הממשל בלקומפטון החליט בחוצפה לשלוח אותו לקונגרס - אך למרות תמיכתו של נשיא דמוקרטי אחר, ג'יימס ביוקנן מווירג'יניה, בית הנבחרים סירב להעביר אותו לפני שלקנזסאים תהיה הזדמנות נוספת להצביע על כך. החוק נכשל בהצבעה האחרונה באוגוסט 1858.
לאורך כל התקופה, אלימות ושפיכות דמים - לא פחות ממלחמת אזרחים - החריבו את הטריטוריה. כוחות עבדות פשטו על מעוזיהם של מתנגדי העבדות כמו לורנס, תוך שימוש בחרבות, כידונים, רובים ואפילו תותח מקסיקני ישן, ששימש להרס מלון "המדינה החופשית", וחלק גדול משאר העיר, שנוסד בעיקר על ידי מתיישבים מניו אינגלנד.
כנקמה, ג'ון בראון - אותו מטיף לוהט נגד עבדות - וחסידיו רצחו מתיישבים תומכי עבדות כשאלה התאספו בפווואטהומי. רצח ומהומה הרסו את האזור הכפרי. שתי הממשלות המתחרות מעולם לא הצליחו להשיג שליטה על הנלחמים בשמם. האנרכיה הותירה חותם בל יימחה בקנזס - והדם מונח על כתפיו של דאגלס. אבל סטיבן דאגלס מעולם לא נקרא להתמודד עם ההשלכות של שאיפתו ותמרונו - מצביעי אילינוי הצביעו לו פעמיים בסנאט האמריקני, ובעוד שהוא לא הצליח להשיג את המועמדות הדמוקרטית לנשיאות ב-1856, בגלל השערורייה. מקנזס מדממת, כפי שהסכסוך שנגרם על ידי החוק היה ידוע, המפלגה אכן תגמלה אותו בפרס זה ב-1860.
לידה חדשה - הופעתה של המפלגה הרפובליקנית
ברקע של שפיכות הדמים הזו נאנחה המפלגה הוויגית את נשימתה האחרונה - ושהמפלגה הרפובליקנית נולדה. החל כקואליציה של מתנגדי חוק קנזס-נברסקה (או "מפלגת אנטי-נברסקה"). במקור רק עוד מפלגה מקומית, ייסודה שלה מייוחס לאחד אלבן א. בובאי, וויג לשעבר מוויסקונסין. בפגישה מפורסמת כעת בהיכל הכנסייה הקונגרגציונליסטית של ריפון, ויסקונסין, עיר הולדתו של בובאי, ביום רביעי בערב, 1 במרץ 1854, הוחלט:
"שמכל הפשעים שהתחוללו עד כה או שנוסו כנגד הצפון וכנגד החירות על ידי מנהיגי העבדים ובני בריתם הטבעיים, אף אחד לא משתווה בחוצפתו לבגידה והרשעות של חוק זה הנוגע לנברסקה; אם לא די נבלותיו, הוא מוסיף חטא על פשע בהתכחשותו לחוזה חגיגי שנחשב קדוש כמו החוקה עצמה במשך שלושים וארבע שנים"
הצעת החוק עברה בסנאט ביום שישי שלאחר מכן. בובאי התחיל להתארגן לפגישה שנייה כמעט מיד - והוא חשב על ארגון מפלגתי חדש. בשלב מסוים במהלך השבועות הקרובים, הוא קיבל מחברו הוראס גרילי מכתב, בו ניסה העיתונאי להניא אותו מהמיזם - אך למרות זאת, ביום שני, 20 במרץ 1854, התקיימה פגישה כזו. מועדוני הוויגים ו"אדמה חפשית" המקומיים הסכימו לפזר את עצמם והוקם ארגון חדש - שעל פי הצעתו של בובאי, קיבל את השם "המפלגה הרפובליקנית".
ארגון המפלגה החדש היה ייחודי בכך שלא ביקש להעדיף סיעה אחת על פני האחרת. בובאי השקיע מאמצים רבים כדי לאחד נציגים מהסניפים המקומיים של כל המפלגות: "דמוקרטי אחד, שלושה וויגים ומלכלך אחד חופשי" הקימו את הוועדה החדשה של המפלגה הרפובליקנית. על ידי כך ועל ידי פירוק הוועדות של מפלגות הוויגים והאדמה החפשית, הרפובליקנים של ריפון גילו בהיסח הדעת את הדרך המושלמת לצאת ממבוי סתום רב-מפלגתי. על ידי יצירת גוף חדש שמטרתו לא להעניק לאף סיעה קיימת בצד אחד של הפוליטיקה עליונות על האחרים, אלא לאחד את כולם בסיעה אחת. כך, המפלגה החדשה מגבשת לתוכה חצי שלם של הזירה הפוליטית ומבטיחה אפשרות מנהיגות לאנשים שעד כה לא יכלו לחלום עליה, ומאיימת על הסרבנים בדה-לגיטימציה. כל וויגאי, איש "אדמה חפשית" ודמוקרט צפוני בריפון שהיה מסרב להצטרף היה מואשם על ידי עמיתיו לשעבר בחוסר כנות במסירותו נגד העבדות.
ב-22 במאי, כשהבית העביר את חוק קנזס-נברסקה, הנציגים המתנגדים לו של המפלגות הוויגיות והדמוקרטיות הסכימו להתאחד. השם "רפובליקנים" הוצע, אך לעת עתה הם העדיפו להיקרא "מפלגת האופוזיציה" - ואכן שילוב זה הפך אותם למפלגה הגדולה ביותר בבית הנבחרים, עם לא פחות מתשעים קולות. בסטרונג, מחוז אוקספורד, מדינת מיין, נפגשו נציגי המפלגה הפרוהיביציוניסטית עם אלה של הפלג המתנגד לעבדות של המפלגה הדמוקרטית בכדי לתמוך במינויו של אנסון פ. מוריל למושל - והסכימו ליצירת גוף חדש בשם המפלגה הרפובליקנית.
המרכז לכל ההתפתחויות הללו היה הוראס גרילי - שהיה בקשר עם הקואליציה נגד העבדות בקונגרס, עם בובאי וחבריו הריפונאים, עם וועידת סטרונג וכן עם וועידה אחרת שהוכנה במישיגן - דרך עיתונו. הפלגים השונים הטוענים לאדרת הרפובליקנית ולהנהגת המפעל נגד העבדות. ת'רלו וויד וחברו סיוארד, שכפי שראינו, התאכזבו לחלוטין בשלב זה ממפלגת הוויגאית הגוססת, הצטרפו במהרה, ועיתונו של וויד ג'ורנל הערב הצטרף לרשימה ההולכת וגדלה של עיתונים רבי עוצמה ושאר איברי מפלגה רשמיים למחצה שעברו בצורה חלקה אל מהווים את עמוד השדרה של המפלגה החדשה.
המרוץ הראשון ומתקפת-הנגד - ג'ון פרמונט והחלטת סקוט נגד סנפורד
המועמד הראשון שהמפלגה הרפובליקנית הציגה היה ג'ון פרמונט, שהתמודד ב-1856 מול הדמוקרטים ג'ון ביוקנן וויג מילארד פילמור. אפשר להסביר את תבוסתו של גיבור מלחמת מקסיקו (שהניף את נס הדוב השחור והוביל את המרד הקליפורני נגד סנטה אנה) בכך שמילארד פילמור הכניס את עצמו למירוץ מתוך תחושה של טרוניה אישית וצורך להוכיח את כשרונו ובכך שוויגאים מסוימים עדיין קיוו להחיות את מפלגתם. לפרמונט היו בהחלט חסרונות כמועמד - הוא היה איש חם מזג וחסר טקט והואשם בניסיון להעביר חוק שייטיב עמו אישית במהלך כהונתו הקצרה בסנאט האמריקני.
המפלגה הרפובליקנית הושמצה גם כמפלגה של משוגעים לדבר אחד ושל עסקנים קיצוניים, מטיפי-מוסר, שלעדיפויותיהם אין דבר במשותף האמריקאי הפשוט. יותר מדי דגש הושם על תמיכתם של רפובליקנים בודדים בהתנזרות מאלכוהול, בהצבעת נשים ותחייה דתית מלבד עמדתם נגד חוק קנזס-נברסקה. זה הוביל להזדהות של רפובליקנים עם סוג מסוים של מצביעים - ילידי הארץ הצפוניים (או המערביים ממוצא צפוני), יאנקים, נוצרים אוונגליסטים אדוקים, מתנזרים מאלכוהול ובעלי עסקים. תדמית זו חיזקה את התמיכה במפלגה החדשה בדמוגרפיה הספציפית הזו, אבל גרם כמעט לכל השאר להתרחק ממנה. לתושבי הדרום, למהגרים ולמתונים נמכר בעצם השקר שהמפלגה הרפובליקנית חסרה רצינות ומטרה ממוקדת.
אף על פי כן, התבוסה לא הייתה מוחלטת - הרפובליקנים זכו בנוכחות בקונגרס ועד מהרה התאחדו עם מפלגת האופוזיציה והאדמה החופשית (העובדה שפרמונט עצמו היה איש אדמה חופשית הועילה). הסרבנים היחידים היו שאינם יודעים לשאול - הייתה תחושה מתמשכת של רתיעה וחוסר אמון בין רפובליקנים כמו לינקולן ולאמריקניסטים שהיה להם רק עניין חולף בחוק קנזס-נברסקה או בכל שאלה אחרת מלבד הגירה. סירובם להתחייב לברית עם הרפובליקנים השאיר בידי הדמוקרטים את הכוח להעביר חקיקה דרך הקונגרס - כל זמן שהנשיאות בידיהם. ניתן לומר שצרות האופקים של שאינם יודעים לשאול גזר את דינם של הרפובליקה למלחמת האזרחים.
עם זאת, היה זה כוח שעד כה נשאר מרוחק מהמאבק על העבדות, שיאיץ את צמיחתה של המפלגה הרפובליקנית ואת ההתנגשות בין כוחות העבדות למתנגדיה.
בשנת 1837, מנתח של צבא ארה"ב הביא אתו את עבדו, דרד סקוט, לתפקידו במבצר סנלינג בטריטוריה החופשית של ויסקונסין, לאחר שהוצב בעבר במבצר ארמסטרונג, במדינת אילינוי החופשית במשך 4 השנים הקודמות של שירותו. בוויסקונסין, סקוט פגש שפחה - בבעלות קצין אחר - בשם הרייט, אותה נשא לאשה מול שופט השלום המקומי. אמרסון השאיר את דרד והרייט במבצר - אותה הוא רכש מאדוניה - והמשיך להחכיר את שירותיהם לקצינים אחרים בסנלינג בזמן שנסע ללואיזיאנה, שם התחתן עם עליזה אירנה סנפורד.
לאחר מותו של אמרסון ב-1842 בטריטוריה החופשית של איווה, עברו אלמנתו והסקוטים למיזורי, שם המשיכה להחכיר את בני הזוג. דרד, איש מצפוני וחרוץ כפיים, הצליח לחסוך לעצמו מעבודה שבוצעה מחוץ לרשותה של האלמנה, סכום נאה שהוא קיווה שיבטיח את חירותה של משפחתו - הסדר נפוץ מספיק. גברת סנפורד סירבה להצעה של 300 דולר ב-1846, מה שלא הותיר לדרד והרייט ברירה כי אם לתבוע את חירותם בבית המשפט.
סיפורה של משפחת סקוט הוא מרתק ביותר, אך לענייננו, די בכך שהנימוקים שלהם היו מבוססים על כך שהם חיו קרוב לעשר שנים במדינות וטריטוריות חופשיות, והוכרו כבני חורין על ידי שופט השלום שערך את חתונתם כאנשים חופשיים. לפי חוקי איווה, אילינוי וטריטוריית ויסקונסין, אמרסון איבד מזמן את תביעתו על הזוג סקוט - ולמעשה הוא ואלמנתו לא רק שעצרו שלא בצדק, אלא גם שדדו את שכרם של במשך יותר מעשור.
לאחר שתביעתו הראשונה נדחתה על ידי בתי המשפט במיזורי, מאדאם סנפורד סיבכה את העניינים בכך שהעניקה את דרד סקוט לאחיה הניו יורקי בשנת 1853. זה פתח את הדלת לתביעה פדרלית נגד מר סנפורד. התיק מצא לבסוף את דרכו בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית בפברואר 1856.
בשנת 1857, בית המשפט, בראשותו של השופט העליון רוג'ר טאני, דחה את תביעתו של סקוט. כשלעצמו, זה לא יהיה אירוע חריג - עבדים שתובעים על חירותם הפסידו לעתים קרובות מאוד - כפי שראינו, תביעתו של סקוט נדחתה על ידי מערכת המשפט במיזורי - אך הנימוקים לפסק הדין היו ייחודיים. טאני הכריז כי על פי החוקה, אדם שחור - בין אם הוא חופשי או משועבד - לעולם לא יוכל להיות אזרח אמריקאי (או זה של מדינה אמריקנית) ואין לו זכות עמידה בפני בתי המשפט הפדרליים.
לא רק שההחלטה ביטלה את חוקי המדינות והטריטוריות החופשיות - כיוון שטאני החליט שסקוט נשאר עבד למרות החוקים המפורשים של ויסקונסין, איווה ואילינוי - אלא היא שללה מהשחורים כל הגנה משפטית והפכה את האיסור על חטיפתם ושעבודם מחדש (אם היו חופשיים) לאות מתה - ועשתה זאת על בסיס גזע. די לומר שהחוקה איננה מכירה ואף פעם לא הכירה בגזע כקטגוריה.
טאני מצוטט לעתים קרובות לבדו בהמצאה השיפוטית הזו, הנבלה הזו, הדוגמה הבוטה ביותר לאקטיביזם שיפוטי שאי פעם התרחשה - אבל האשמה הייתה שייכת לכל שבעת השופטים שהסכימו עם ההחלטה. שני המתנגדים - קרטיס ומקלין - עשו מאמץ אמיץ נגד הרוב אך ללא הועיל.
הרפובליקנים ניצבו כעת בפני אתגר גדול בהרבה מאשר בעבר. כדי להשיג את מטרתם להגביל את העבדות - אפילו להחזיר את הסדר המשפטי ששרר רק עד להחלטת סקוט - היה צורך בתיקון חוקתי או ביטול פסיקה של בית המשפט העליון. האתגר נראה בלתי אפשרי, אבל הצעד הראשון יהיה למצוא מנהיג חדש שייצג את עמדת המפלגה בפני הציבור בקווים ברורים והגיוניים - ופרמונט פשוט לא היה האדם הנכון. הועלו כמה שמות - צ'ייס שהגן בצורה כה רהוטה על חירותם של אמריקאים שחורים רבים כמו סקוט בבית המשפט במשך שנים - סיוארד הנודע מנאום החוק העליון שלו - סאמנר, שהוכה באכזריות על ידי נציג דרומי בשל נאומו הלוהט נגד העבדות. שם אחר, שרק מעטים חשבו עליו, היה פרקליט רכבות מסוים מאילינוי. המנהיג בפועל של סניף המפלגה המקומי (והלא מצליח במיוחד), איש בעל השכלה עצמית, נואם שנון, אך שגרתי והגיוני ללא ברק ותהילה מיוחדים - אחד בשם אברהם לינקולן, איש ספרינגפילד, שלמרות סדרה של ויכוחים פומביים רבים עם סטיבן דאגלס, לא הצליח לגזול ממנו את מושב הסנאט של האחרון ב-1856.
וכך הגיעה המפלגה הרפובליקנית מדוכדכת ונזעמת לוועידה הלאומית שלה בשיקגו, כשהיא חסרה תקווה שמי שיבחרו ינצח בתחרות הנשיאות הקרובה - אך נחושה לנסות ולמצוא את האיש שפחות סביר להביך אותם בכל זאת.